כמה טוב שהיא מגיעה סוף סוף לישראל: "קתרינה" גסה, פרועה וכובשת

הקומדיה השחורה על אודות הקיסרית הדגולה של רוסיה מתייחסת לדיוק ההיסטורי כהמלצה בלבד. החופש הזה דווקא עוזר לה לצייר בדיוק רב את הנפש הרוסית, את היחסים בין עשירים לעניים וגברים לנשים, ולהיות וולגרית ואלימה אבל גם מלאת חן וקסם - עם גיבורים שלא מפסיקים להשתנות

26/11/2021
טריילר של הסדרה "קתרינה" (The Great) (הולו)

בדיחה רוסית ותיקה מספרת על שני פועלים שעומדים יחד בתור ארוך. אחד מהם פונה אל חברו ברוגז, ואומר: "נמאס לי, שמור לי את המקום, אני הולך לירות בגורבצ'וב". כעבור שעתיים הוא חוזר, ותופס מחדש את מקומו. חברו שואל אם השלים את המלאכה. "לא", מסביר לו הראשון, "התור שם היה ארוך יותר מהתור כאן".

קשה להסביר את המהות של רוסיה למי שאינם בני המקום. אפשר לדבר על גודלה העצום (ארבע פעמים שטחה של אירופה כולה), על אוצרות הטבע הרבים בשטחה, על התרבות העשירה ואינספור ההוגים, הסופרים, המשוררים והמדענים שיצאו ממנה - אבל המשמעות של הנפש הרוסית, היא מסוג הדברים שרק בני המקום מבינים. ארץ קשוחה ושוחקת, עם היסטוריה של מנהיגים מנותקים ואדישים לחיי אדם, אכזרית לעתים קרובות, שהחיים בה קשים והסיפוקים מעטים, אבל באותה מידה מעוררת בקרב ילידיה רגשות אחווה, זהות ופטריוטיות כמעט בלתי נתפסים למביטים מבחוץ.

הערכים האלה מורכבים מכדי לבוא לידי ביטוי במרבית היצירות הפופולריות שעוסקות ברוסים או ברוסיה, בעיקר מכיוון שבמשך עשרות שנים, ובחסות המלחמה הקרה, קל היה להציג את תושבי רוסיה כמקשה אחת: נבלים שמבקשים לנעול את העולם מאחורי מסך ברזל אכזרי. והנה, דווקא "קתרינה" (במקור "The Great". מקרה קלאסי של תרגום עברי נטול השראה שהסדרה מקבלת עם הגעתה סוף סוף לישראל - שתי עונותיה יעלו ביס ב-23 בדצמבר), קומדיה היסטורית שחורה שבכלל לא התכוונה לכך - מצליחה ללכוד את הרוח רוסית ולהיות מבדרת, שנונה ומהנה מבלי להתנשא על גיבוריה.

עוד בוואלה!

במאית "הכלה מאיסטנבול" עשתה זאת שוב: "מועדון לילה" של נטפליקס מרתקת

לכתבה המלאה
המסע שלה ליעד הוא החומר שמהם הסדרה מכינה מטעמים. אל פאנינג כגיבורת "קתרינה"(צילום: הולו)

הסיפור של "קתרינה" מתחיל במחזה שכתב התסריטאי האוסטרלי טוני מקנמרה (המועמד לאוסקר על "המועדפת") לתיאטרון על קיסרית רוסיה, ומי שנחשבת לאחת מהשליטות החשובות בתולדותיה, יקתרינה הגדולה. לאחר ששונה והותאם לסיפורה של אנגליה של המאה ה-18 עבור "המועדפת", חזר מקנמרה אל הסיפור המקורי והפך אותו לסדרה ברשת הולו. קתרין (אל פאנינג, "סופר 8"), ילידת משפחת אצולה בגרמניה, יוצאת לרוסיה כדי להינשא לקיסר, פיטר השלישי (ניקולס הולט, "מקס הזועם"). היא נאיבית ומלאה ברעיונות נאצלים, מתאהבת כמעט מיד בארצה החדשה ומבקשת להפוך אותה למודרנית ומתקדמת יותר. המפגש עם המציאות בחצר הארמון ובמדינה עצמה, ולא פחות מכך עם חוסר הנכונות של רוסיה ומנהיגיה להשתנות - מובילים אותה לחשב מחדש את מהלכיה.

מעצם שמה של הסדרה והדמות, ומבלי לספיילר דבר, ברור שקתרין תהפוך יום אחד לשליטה בעצמה. אלא שהמסע שלה ליעד ודרכה מרגע שתשיג אותו, הם החומרים שמהם מכינה "קתרינה" מטעמים. מקנמרה מעיד על עצמו כמי שאינו חובב גדול של דרמות היסטוריות, שהכל בהן מנומס וקורקטי מדי. הגישה הזו באה לידי ביטוי בכתוביות הפתיחה שמציגות את "קתרינה" כ"סיפור אמיתי לפרקים". בדומה ל"פארגו", גם במקרה הזה כל קשר בין ההצהרה למציאות מקרי בהחלט. הסדרה סוטה באופן משמעותי מאוד מהתיעוד ההיסטורי, אבל אם כבר סוטה - המוטיב הבולט ביותר בה הוא הוולגריות שלה. הדמויות של "קתרינה" לא רק מלאות תשוקה, אלימות ובוטות, הן אינן מרסנות את עצמן ולו לרגע לתבניות של התקופה. התוצאה היא קצב רצחני של גסויות קורעות מצחוק, שצפייה אחת לא תספיק כדי לקלוט ולהעריך את כולן.

אף על פי ש"קתרינה", כאמור, משרטטת מסלול עלילתי שונה בתכלית מהמקור, היא מצליחה ללכוד בתוך ההומור התזזיתי והבועט שלה את המהות הרוסית. היא מציגה את שוכני הארמון כקהים לחלוטין לסבלם וקשיים של נתיניהם. דוגמה אחת מני רבות לכך, היא סצנה שבה קתרין יוצאת למחנה צבאי, מפונפנת ומצוידת בסלסלה של מקרונים, רק כדי לגלות שלחלק מהחיילים בחזית אין אפילו מספיק גפיים כדי לאחוז בחטיף היוקרתי. הדמויות של "קתרינה" דוקרות, יורות ומחסלות בהינף יד, מבטלות ומרוממות אנשים כפי רצונן ומבלי להניד עפעף. ואף שכל אלה נשמעים כמו מתכון ליצירה קרה ומנותקת, דווקא הסתירה הזו בין הרוח הרוסית לבין הלב הרוסי, מאפשרת לנו להתאהב בגיבוריה. גם אלו שנראים בתחילה בלתי נסבלים בעליל.

עוד בוואלה!

ושוב נצאה אל הדרך: "מחזור כישור הזמן" היא הפנטזיה הסוחפת שחיכינו לה

לכתבה המלאה
מדגיש טוב מכל את מידותיה. ניקולס הולט בתפקיד פיטר, "קתרינה"(צילום: הולו)

קתרין היא החלק הקל במשוואה הזו. פאנינג שופעת קסם וחן, ומפיחה בדמותה שילוב מנצח של התנשאות ואמפתיה, שאפתנות וחמלה, שמתנגשים בבורות ובאכזריות שהיא פוגשת ברחבי הממלכה. אבל מי שמדגיש טוב מכל את מידותיה - לטוב ולרע - הוא פיטר. במבט ראשון, הוא נראה כנבל שנולד עם כפית של זהב בפיו ומעגל שלם של לקקנים ובעלי אינטרס שמחזקים את דרכיו הרעות - אלא שככל שהסדרה מתקדמת, כך מתגלה הילד הפנימי שבתוך פיטר, על החלקים הטראגיים והמצחיקים שבו. הולט אחראי למרבית הרגעים המשעשעים בסדרה, והקלילות שבה הוא מתנהל בדרך אליהם כובשת ומבדרת. בעיקר, בכל הקשור לקריאת "הידד" (Huzzah), שתהפוך לדבר הממכר ביותר שנתקלתם בו בסדרה זה שנים. הבחירה בביטוי הבריטי על פני זה הרוסי (Urah) מקלה עליו להתגלגל על הלשון, ולהפוך ממש לברומטר של הסיטואציה שבה היא נאמרת. כן, תתפלאו, "הידד" לא חייבת להיות קריאת שמחה. לפחות ביקום של הסדרה הזו.

את הצמד המוצלח מאוד הזה מקיפה גלריה של דמויות המייצגות את הפנים השונות של רוסיה: הגנרל השתיין והמבוזה ולמנטוב (דאגלס הודג', "ג'וקר"), הארכיבישוף הנכלולי והחלקלק ארצ'י (אדם גודלי, "הכתר"), חברו הטוב והמיוסר של פיטר, גריגור, שנאלץ לחזות ולשמוע אותו שוכב עם אשתו ג'ורג'ינה בכל דרך שניתן להעלות על הדעת - וגם בכמה שלא; דודתו של פיטר, אליזבת (בלינדה ברומילו, "דוקטור הו"), שמהווה מוקד של תככים והכוונה בחצר ועוד. כולן מעשירות את הסיפור במעשיות קטנות, שצובעות בצבעים מסקרנים ובהרבה מאוד צחוק את הגיבורים ואת המדינה כולה. בעונה השנייה מצטרפת לקאסט גם ג'יליאן אנדרסון, בתפקיד שפשוט גונב את ההצגה. כך מנווט מקנמרה בברוטליות ובשנינות בין גיבוריו וסיפוריהם.

הרעיון המרכזי שמלווה את "קתרינה" הוא הפער בין השאיפה לשינוי לסיכוי שבאמת יתרחש. אף שיש כאן כמובן אמירה לגבי האופן שבו רוסיה התמכרה לנרטיב של עצמה, המשחק הזה על היכולת להשתנות ולשבור תבניות מאפשר לסדרה ולגיבוריה לגדול. השינוי כמובן לא תמיד מתרחש באופן הרצוי, ולעתים באופן הפוך לחלוטין לכוונה - אבל האופן שבו כל אחת מהדמויות מגיבה להשלכות, מאפשר לסדרה להתל שוב ושוב במה שנראה לנו כמובן מאליו.

עוד בוואלה!

צעד קטנטן לאנושות: "קאובוי ביבופ" של נטפליקס חדשנית כמו סדרה מסוף הניינטיז

לכתבה המלאה
לא מיצתה את השטיק. "קתרינה"(צילום: הולו)

טרם נולדה הקומדיה שמציגה פרקים בני שעה, ומצליחה להימנע מרגעים מתים ומסיפורים מוצלחים פחות, וכאלו יש גם ב"קתרינה". אלא שככל שהיא מתקדמת, כך הולכים המטענים והעלילות שנטוו במהלכה, ומתכנסים לסיפורים מותחים ומפתיעים, מאפשרים לדמויות שבה להתעלות על הציפיות מהן. היעדר המחויבות לפן ההיסטורי, מאפשר גם למי שמכירים את הסיפור המקורי להיטמע בהרפתקה. ובעיקר, היא מתכתבת בחוכמה ובלי פאתוס עם אתגרים וחולשות אנושיות מודרניות, כמו אישה אינטליגנטית ושאפתנית שמנסה לנווט את דרכה בעולם ששרוי בדומיננטיות גברית מוחלטת.

אני מודה שבאופן אישי חששתי בתום העונה הראשונה, והמוצלחת מאוד, ש"קתרינה" מיצתה במידה רבה את השטיק שלה. אלא שמבלי להרחיב יותר מדי, העונה השנייה מוכיחה שהסדרה לא רק שומרת על יתרונותיה וחוזקותיה ומקדמת היטב כל אחת מהדמויות, אלא שהחן והקסם שבה חזקים יותר מגימיק חולף. ועל כך, מרוסיה ועד ישראל, מגיעים לה כוסית וודקה וקריאה נחושה: "הידד".

  • קתרינה
  • yes

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully