באחד הרגעים הכי מעוררי ההשתאות בפרק הראשון של "The Beatles: Get Back", מתמקדות המצלמות של מייקל לינדזי-הוג בפול מקרטני בעודו מנגן על הגיטרה בניסיון ליצור מהצלילים האקראיים שיר חדש. כמו פסל שלש את החומר ובורא ממנו משהו חדש, בהדרגה צומח מהניסוי והטעייה האלה משהו שיהפוך מהר מאוד לאיקוני, השיר שנתן למיני-סדרה את שמה.
זו סצנה מדהימה שבעצם משקפת את הסדרה כולה, וגם את תהליך היצירה שלה. חומר הגלם המקורי צולם והוקלט בינואר 1969 על ידי הבמאי מייקל לינדזי-הוג, לטובת תוכנית טלוויזיה שתתעד את הביטלס במשך שבועיים (שהפכו לשלושה) בעודם יוצרים אלבום חדש מאפס, ולבסוף גם מופיעים עם כל שיריו בהופעה חיה כלשהי. תוכנית הטלוויזיה הפכה לסרט, ההופעה לבסוף הייתה על הגג של בניין חברת התקליטים שלהם, ובדיעבד התבררה כאחרונה שלהם אי פעם. האלבום שהקליטו אז, "Let It Be", יצא רק שנה ומשהו אחרי כן, חודש אחרי שהלהקה התפרקה. בדברי הימים של הביטלס, הסרט של לינדזי-הוג, ששמו כשם האלבום ויצא בסמוך לו, התקבע ככתובת שעל הקיר. הראיה המכרעת לכך שסופה של הלהקה נמצא מעבר לפינה, כפי שאכן קרה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כמעט 50 שנים אחרי כן, הבמאי חובב הטרילוגיות הארוכות פיטר ג'קסון ("שר הטבעות", "ההוביט") קיבל גישה אל כל 57 שעות הצילום המקוריות ו-150 שעות ה-אודיו שהוקלטו אז, ובמשך כמעט ארבע שנים ערך אותם לכדי שלושה פרקים שביחד מונים כמעט שמונה שעות. ג'קסון וצוותו איחזרו, שיפצו וניקו ביסודיות את חומרי הגלם. הסאונד מאפשר עתה להבין סוף סוף מה החברים אומרים כשהם עולים זה על דבריו של זה, והצילומים נראים כאילו נעשו אתמול.
עוד לפני שהגיעה הסדרה אל דיסני פלוס (שעל פי הדיווחים, צפוי להגיע לישראל בחצי השנה הקרובה) ב-25 בנובמבר, הצהיר ג'קסון כי חומרי הגלם כולם הצביעו על נראטיב שונה מזה שהכרנו בעבר בנוגע לתקופה הזו בחיי הלהקה. כולנו חשבנו שזו הייתה כרוניקה של התפוררות, אבל בעצם - מעבר לרגעים הדרמטיים כמו ההתפטרות של ג'ורג' הריסון - ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו רוב הזמן שמחים והפגינו המון אהבה, וזה מה שמשקפת הסדרה.
זו בחירה קולנועית מאוד ספציפית, ואפילו מניפולטיבית. היא אכן סותרת את מה שהסיקו אחרים מלבד ג'קסון, שהאזינו אף הם לכל ההקלטות המקוריות או אפילו היו שם. הרי לא בכדי הם התפרקו שנה לאחר מכן. הסדרה משמיטה לא מעט פרטים שחותרים תחת התזה הזו, בראשם ההתמכרות החמורה של לנון להרואין באותה תקופה. היו ימים שבהם לנון היה אפאתי לחלוטין והותיר את יוקו אונו, שישבה לצדו תמיד בהקלטות, לדבר במקומו. לנון גם היה שותף פעיל בליבוי המרירות אצל ג'ורג' לפני שקם והלך, אבל בסדרה אנחנו רואים את ג'ון במלוא מקסימותו ומצחיקותו, והעזיבה של ג'ורג' נראית כמעט כאילו הגיעה משום מקום ("אני עוזב את הלהקה עכשיו").
יש המון דרכים שבהן ניתן היה ליצור את הסדרה הזו. המעריצים השרופים של הביטלס ללא ספק ישמחו לקבל את עשרות השעות במלואן. אחרים יכולים להסתפק בסרט, או לפחות בסדרה שאורכה חצי מכפי שהוא כעת. אפשר להבין אותם - ג'קסון משתהה על פרטים ושיחות, עוד טייק ועוד טייק על אותם שירים ספורים במהלך העבודה עליהם. וזה לא שמהשירים הללו ייווצר אחד מהאלבומים הגדולים של הביטלס, להפך. כך שהסדרה דנה אותנו להאזין שוב ושוב ושוב לאותם שירים פחות מוצלחים. ואף על פי כן, לא זאת בלבד שקשה לא להתמוסס בפני "הביטלס: גט באק", אלא שלמרות הרגעים הנמרחים והרפטטיביות המוזיקלית, היא מרתקת לצפייה.
כן, זו הייתה תקופה מחורבנת עם רגשות עכורים, אבל חמישים שנים וקצת אחרי כן, אנחנו רואים את הביטלס כפי שמעולם לא ראינו אותם בעבר, מכל היבט, וזה מרגש ומהפנט מאין כמוהו. רגעים כמו זה שצוין בהתחלה, או כשפול מלמד את החברים את "Let It Be", או כשג'ון אומר לפול שהם כמו נאהבים, או כשהת'ר, בתה הפעוטה של לינדה, משתובבת באולפן עם ג'ון ורינגו ומשחקת עם שיערו של פול בזמן שהוא מתייעץ עם האחרים על "The Long and Winding Road". וכמובן, ההופעה על הגג, שהייתה האחרונה של הביטלס אי פעם, ומובאת כאן בצורה הכי מפורטת, מקיפה ומפעימה שניתן להעלות על הדעת.
מעבר לכך, כמו אותו חומר שביד היוצר, "הביטלס: גט באק" מציגה בפנינו משהו שהוא גדול יותר גם מהלהקה, כי הלהקה עצמה הייתה גדולה יותר מעצמה. במהות הדברים, זו סדרה על יצירתיות ועל יצירה משותפת, והבחירה של ג'קסון להתמקד דווקא באהבה ובכישרון מחדדת את החדווה הכרוכה בכך, גם כאשר בפנים ובחוץ דברים מתכרסמים ומתמוטטים. כמו שרצה ג'קסון, הסדרה אכן מציפה את החיבור והחברות המיוחדים שהיה ביניהם, את הכישרון האדיר וההפריה ההדדית שלעולם לא תשוחזר בקריירות הסולו. אלכימיה, קסם, כשף. כמו האלבום עצמו, שלא היה מופתי אבל הניב יצירות מופת, כך גם "הביטלס: גט באק" היא אירוע תרבותי שייחקק בהיסטוריה של הביטלס, ולפיכך גם של תרבות הפופ.