טלוויזיה

במאי עקב אחר שלושה מכורים לסמים במשך 36 שנים. התוצאה מטלטלת ומזעזעת

"חיי פשע 1984-2020" מתעד שלושה מכורים לסמים במשך ארבעה עשורים. אם גם לכם קשה לעצור ולהביט במכורים שאתם פוגשים ברחוב, "חיי פשע" היא כל מנת המציאות שאתם צריכים, ובכלל - מהיצירות התיעודיות הטובות ביותר של התקופה

בן בירון בראודה
09/12/2021
חיי פשע 1984-2020. HBO באדיבות יס דוקו,
36 שנים. חיי פשע(צילום: HBO באדיבות יס דוקו)

15 שניות, חצי דקה גג. יותר ארוך מזה ורבים מאיתנו כבר ידלגו לסיפור - סליחה, לסטורי - הבא. אנחנו חיים בעידן בו הרשתות החברתיות שולטות בנרטיב. הן אלה שהולידו דור שלם של מספרי סיפורים (גם אם הסיפורים מסתכמים בריקוד ויראלי) ובמקביל הפכו חלק נכבד מהאנושות לכזה שסובל מרמות משתנות של הפרעות קשב. בואו נהיה כנים, מבין האנשים שייכנסו לכתבה הזאת, רק מעטים ימשיכו לקרוא מעבר לכותרת וכותרת המשנה, ולשם שינוי אין לכך שום קשר לאיכות הכתבה. פשוט איבדנו את הסבלנות.

ההקדמה הזאת מתבקשת כשבאים לכתוב על יצירה תיעודית שאורכה שעתיים וצולמה לאורך 36 שנים. "חיי פשע 1984-2020" ("Life of Crime 1984-2020", שעלה לאחרונה ביס, הוט וסלקום טיוי) הוא אפוס תיעודי רחב יריעה שיצר הקולנוען ג'ון אלפרט, כזה שמרגיש מנותק מהתקופה והזמן, אך בו בעת הוא גם בקלות הסרט הכי סוחף, בועט, מטלטל וייחודי שראיתי לאחרונה. "חיי פשע" הוא החלק השלישי בטרילוגיה, הראשון - One Year in a Life of Crime, יצא בשנת 1989, השני - Life of Crime 2 יצא ב-1998 ועכשיו, כמעט 24 שנים מאז הסרט הקודם, אנחנו מקבלים את החלק המסכם (כולם אגב עבודה משותפת שלו עם רשת HBO).

זה לא התחיל כטרילוגיה. כשאלפרט, במאי ומפיק תיעודי מוערך, פגש בשנות השמונים את גיבורי הסרט שלו, הוא לא חשב שהמפגש הזה יהפוך לפרויקט שאפתני כל כך, ליצירה הגדולה של חייו. פרדי רודריגז, רוברט (רוב) סטפי ודיליריס ואסקז, שלושת הגיבורים של "חיי פשע", היו בסך הכל שלושה עבריינים קטנים עם התמכרות קשה לסמים (הרואין ליתר דיוק) שהוא פגש בניוארק, אחת הערים הקשות בניו ג'רזי. החיבור האמיתי שנוצר בין הבמאי לגיבוריו, גרם לו לחזור אליהם שוב ושוב (ושוב) במהלך השנים, במה שכבר השווה על ידי רבים לסדרת סרטי "7 אפ" של מייקל אפטד. כזכור, אפטד ליווה קבוצה של ילדים אחת לשבע שנים וכך תיעד עשורים שלמים מחייהם.

עוד בוואלה!

"הביטלס: גט באק" היא סדרה מופלאה על משהו שגדול אפילו יותר מהלהקה

לכתבה המלאה
יצירה ייחודית ומטלטלת. חיי פשע(צילום: HBO באדיבות יס דוקו)

אין צורך לצפות בשני הסרטים הקודמים בסדרה כדי ליהנות (אזהרה: הנאה וסבל באים כאן בעסקת חבילה) מ"חיי פשע". הסרט מתחיל בשנת 1984, פחות או יותר בזמן בו אלפרט ורוברט סטפי הכירו, ומשם מדלג קדימה בזמן, בקצב שכמו החיים עצמם קשה מאוד לחזות או לנחש מה תוליד הסצנה שמעבר לפינה. חשוב להבהיר - לרגעים תראו כאן סצנות אמיתיות שיגרמו ל"משחק הדיונון" להיראות כמו קליפ של מני ממטרה, הצפייה בסרט קשה, כוללת חומרים גרפיים קיצוניים ביותר וסוחטת רגשית. הזרקות של הרואין לווריד, זנות ואלימות, כולם מוגשים כאן ללא צנזורה. אם אתם חושבים שאתם מסוגלים לעמוד בזה, תמשיכו לפסקה הבאה.

לגנוב מחנויות או פשוט "להרים" (גיבורי הסרט קוראים לזה Shoplifting) היא דרך חיים שמוכרת למכורים מסביב לעולם. בשנות השמונים, בזמן שחנויות בודדות בלבד הצטיידו במצלמות אבטחה במעגל סגור, זאת הייתה הדרך הקלה ביותר להתפרנס. אלפרט לקח את המצלמה שלו ונכנס עם רוברט וסטפי לחנויות בזמן שאלה גנבו מהן סחורות שנעו בין חולצות כעורות, מצעים ועד ציוד אבטחה (הו, האירוניה) ואז מכרו את אותו הציוד בדולרים בודדים שהספיקו להם בעיקר למנת הסם הבאה ואולי גם למשהו לאכול. קל לבקר את ההתנהלות של אלפרט שבעצם ביצע בעצמו עבירה כאשר תיעד את הפשעים הקטנים האלה ולא דיווח עליהם, מצד שני - אפשר לטעון שהחשיבות של התיעוד עולה על הפשעים עצמם.

"חיי פשע" היא יצירה הנוגעת בנושאים רבים, מפערי מעמדות באמריקה, דרך גזענות ממסדית ועד הגבולות בין יוצר ומושא היצירה שלו. מעל הכל היא יצירה על המאבק הבלתי אפשרי בהתמכרות. התמכרות לסמים, בין אם אלה 'סמי רחוב' או תרופות מרשם (אופיאטים), הביאה לנו המון יצירות קאנוניות בעשורים האחרונים, מ"דור הפרוזק" של אליזבת וורצל ועד "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי. אלפרט מתעלה על כולם כאשר הוא מצליח לגרום לצופים שלו להיגעל מסמים בצורה שקשה לתאר אך בלי להיות חינוכי או שיפוטי אפילו לשניה אחת מבין הדקות הארוכות של הסרט שלו.

משחק הדיונון בדיחה לידו. חיי פשע(צילום: HBO באדיבות יס דוקו)

כאמור, יש כאן רגעים קשים. קשים מאוד. כאלה שיגרמו לכם לשאול בקול 'למה הוא לא מניח את המצלמה לעזאזל ועוצר אותם מלעשות…'. סצנה קשה במיוחד, כנראה הקשה מכולם, מתרחשת בשנות התשעים, כאשר אחד החברים של הגיבורים מרביץ לבת הזוג שלו בדירת מכורים שכולם גרים בה. אחת אחרת היא כאשר דיליריס לוקחת איתה שניים מילדיה בזמן שהיא מחפשת לקוחות ברחוב כאשר היא נמצאת בזנות (ואף מזריקה לידם הרואין). אך כאשר לוקחים אוויר, מתגברים על הביקורתיות כלפי אלפרט וממתינים לסצנה הבאה, מצליחים לראות את התמונה הגדולה ולהבין את החשיבות של היצירה בשלמותה כטקסט על הקושי הבלתי אפשרי להיגמל מהתמכרות.

לרוב סטפי, הגיבור המוביל של הסרט, לא היה סיכוי מלכתחילה להימנע מהתמכרות. ההורים שלו שהביאו אותו בגיל צעיר ובהריון לא מתוכנן, סבלו מהתמכרות בעצמם, החברים שלהם גם הם מכורים ולמעשה, רוב האנשים שהוא הכיר במהלך ילדותו השתמשו בסמים או אלכוהול. ההפתעה היא דווקא שבמשך לא מעט שנים ואחרי לא מעט שנים מאחורי סורג ובריח, רוב מצליח להתנקות. הוא מוצא עבודה מסודרת ואפילו מעיד בחן על כך שלשם שינוי הוא נכנס לחנות כדי למכור ולא כדי לגנוב. כמו נגמלים רבים, גם הוא מנסה לעזור לאחרים להתנקות אך בסופו של דבר נופל שוב ושוב ושוב עד לסוף הבלתי נמנע. אפשר לראות בקלות את השינוי הפיזי בין 'רוב המכור' לבין 'רוב הנקי', מרזון חולני ועיניים שקועות לבחור חייכן עם קצת 'בשר' על העצמות. למרות הסוף הידוע מראש, בכל פעם מחדש אנחנו נוטים להאמין שהנה הוא יצא מזה, כך שההתרסקות הבאה כואבת שבעתיים.

פרדי החכם ומלא הכוונות הטובות מרגיש בתחילת הסרט כיחיד מבין הגיבורים שיש לו סיכוי כלשהו להיגמל. כמו רוב, גם הוא גונב ומזריק הרואין אבל נראה שהעובדה שהפך לאבא בגיל צעיר יושבת איפשהו עמוק גם במוחו אפוף הסמים ומנסה להחזיר אותו לדרך הישר. גם כאשר הוא מגלה שהוא חולה HIV באמצע שנות התשעים הוא לא מתייאש ומנסה במהלך תקופת המאסר שלו להיגמל כדי שיוכל להוות דוגמה טובה יותר לילדיו. כאשר הוא משתחרר אחרי שבע שנים בכלא, נחשפת במערומיה מערכת ה"תמיכה" של המדינה שמצד אחד מבקשת ממנו להתרחק ממקום מגוריו ומהסביבה הרעילה שמקיפה אותו ומצד שני לא מציעה לו שום אלטרנטיבה, כולל סצנה אידיוטית במיוחד בה קצין המבחן שלו מבקש ממנו לישון במלון יקר עליו הוא לא יכול לשלם, כי אחרת, אם יחזור לבית הוריו, הוא ישלח אותו בחזרה לכלא.

לקום וליפול. חיי פשע(צילום: HBO באדיבות יס דוקו)

אפילו גדול הסופרים לא יכול היה לבחור שם הולם יותר מדיליריס לצלע השלישית של החבורה. השם, גרסה לטינית לשם המוכר יותר דולורס, שפירושו מלאת צער או ייסורים, מתאר בשלמות את חייה של האישה שעברה כל כך הרבה וסיימה באותו מקום ידוע מראש. מי שמתחילה כבת הזוג של רוב בשנות השמונים, צוללת עמוק מכולם אל ההתמכרות, מגיעה לרזון חולני, תולשת את השערות מראשה בסצינה קשה במיוחד ונשלחת לכלא לשנים ארוכות. בלחץ ילדיה נראה שדילירס הצליחה לעלות בסוף על המסלול הנכון להחלמה. מסוף שנות התשעים ועמוק אל תוך שנות האלפיים היא הופכת לגיבורה מקומית בשכונת ניוארק, עוזרת לעשרות מכורות כמוה להתנקות, זוכה בפרס אזרחית השנה של השכונה בטקס מרגש בנוכחות ילדיה ונכדיה ונראית כמו דודה חביבה שיודעת להכין אוכל לטיני משגע.

ואז הגיעה הקורונה, בקאט מהיר שנוחת על הצופים כמו פטיש של 2.5 טונות אנחנו רואים את דיליריס בארון. המעבר בין ההצלחה לבית הלוויות חד כל כך, ממש כמו לקבל הודעה על הנורא מכל באמצע החיים, התקווה היחידה שלנו כצופים היא שהמוות שלה לא נגרם כתוצאה מסמים, שזאת תהיה 'סתם' מחלה או תאונה או כל דבר אחר. אך החיים מוכיחים אחרת. ביחד עם הסגר שנכפה על מיליוני אמריקאים גם מערכות התמיכה למכורים לשעבר הפסיקו לתפקד ודיליריס שהייתה זקוקה להן כל כך, עשתה טעות.

בכתובית פשוטה שעולה על המסך מיידע אותנו אלפרט ש"סמים בשווי 5 דולרים הרגו את דיליריס". אין סיכוי שלא תזילו דמעה בלוויה שלה. האכזריות של החיים והמסע הרגשי שעברו ילדיה במהלך עשורים של התמכרות קשים מכדי להישאר אדישים אליהם. דיליריס עדיין מסיימת את הסרט כגיבורה וכמנצחת אבל המסקנה שהצופה יוצא איתה ברורה - מהרגע הראשון בו שלושתם נגעו בהרואין, אז בשנות השמונים העליזות, הסוף שלהם כבר נכתב, כל התחנות בדרך היו אפיזודות חולפות והקרב היה מכור. זה קשה, זה כואב אבל אלה החיים של מכורים. אם כמוני, גם לכם קשה לעצור ולהביט במכורים שאתם פוגשים ברחוב, "חיי פשע" הוא כל מנת המציאות שאתם צריכים ובכלל, מהיצירות התיעודיות הטובות ביותר של התקופה.

  • yes דוקו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully