הסופר הבריטי דאגלס אדמס סיפר פעם כיצד ישב במבוכה בהופעה של הסטנדאפיסט הדגול ג'ורג' קרלין, כשזה סיפר את הבדיחה המוכרת: "אם הקופסה השחורה במטוס אף פעם לא נפגעת בהתרסקות, למה לא בונים את כל המטוס מהחומר של הקופסה השחורה?". הקהל סביבו געה בצחוק, אך אדמס חשב שהבדיחה פשוט לא עובדת, מכיוון שהקופסה השחורה עשויה מטיטניום, ואם היו בונים מטוסים מטיטניום הם לא היו יכולים להתרומם מהקרקע מלכתחילה. הבעיה, הוא יסביר לימים, הייתה לשמוע דווקא אדם כל כך מבריק כמו קרלין מספר את הבדיחה הזאת, בעוד אם היה עומד על הבמה קומיקאי שידוע בבדיחות נונסנס, הוא היה יכול להבין את ההומור בבדיחה - אלא שאז היה צריך לסמוך על הקהל שיידע את ההבדל בין המשקל של טיטניום לאלומיניום, ממנו עשויים מטוסים. "אין שום אפשרות לנתח את הבדיחה בלי לסמוך על המספר ועל הקהל שהם קשרו קשר ללעוג בשאננות למישהו שיודע יותר מהם", סיכם אדמס בעצב, והוסיף שהוא חושש שהרבה מהבדיחות שהוא סיפר בחייו מקורן בסתם בורות.
נזכרתי באדמס כשצפיתי בפרק החמישי לעונה ה-19 של "ארץ נהדרת", כנראה מכוח האינרציה, וכמעט שום דבר לא הצחיק אותי, בטח שלא בפאנל הפוליטי של התוכנית. חיקויים שפעם קרעו אותי מצחוק כמו אלה של נפתלי בנט, יאיר לפיד או עמית סגל פשוט לא עבדו עליי פתאום. זה לא שרועי בר נתן או ערן זרחוביץ' הפכו לחקיינים פחות טובים, וספק אם פתאום התסריטאים של התוכנית הוותיקה שכחו איך לכתוב פאנצ'ים, אבל משהו לא התחבר לי. ואולי, ההסכם הבלתי חתום שלפיו אנחנו לועגים יחד בשאננות למישהו חזק מאיתנו התפרק בעונה הזאת, יחד עם 12 שנות נתניהו?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה התחיל עם "התגובה הראשונה" של גילת בנט מהחופשה בחו"ל, שהציגה את רעיית ראש הממשלה מנשנשת שרימפסים במלדיביים ולוגמת קוקטיילים בזמן שנפתלי בנט בוכה שהיא הרסה לו את הקריירה. על פניו זה המעשה ההגון והמאוזן, הרי במשך שנים ב"ארץ נהדרת" לעגו ללא הרף לאשתו ולבנו של ראש הממשלה הקודם, אז אין סיבה שגילת לא תקבל חיקוי משלה. אלא שהאמת היא שגילת בנט מעולם לא הייתה לב הסיפור, אלא ההתנהלות הכושלת של בעלה לאחר פרסום הנסיעה.
ההחלטה של יוצרי "ארץ" ללכת על הראש של אשת ראש הממשלה, ולהציג אותה כנהנתנית שלא סופרת את בעלה, די פטרה מאחריות את האיש עם התפקיד החשוב במדינה. נפתלי בנט האמיתי נכשל בפרשה הזאת בהיבט הציבורי, ועד היום טרם הציע תגובה עניינית וכנה לנסיעה של משפחתו, והסתפק בתירוצים ובדיחות אבא מביכות. ב"ארץ נהדרת" בחרו ללכת על הטרף הקל יותר במקום, וזו עצלות שלא אפיינה את הכותבים בעבר. קשה שלא להרגיש שאם בראשות הממשלה היה יושב ראש ממשלה אחר, נגיד שם שמתחרז עם "דידי מתתיהו", כנראה שהמערכון הזה היה הרבה יותר חריף.
בהמשך הייתה התייחסות ארוכה וראויה לאחד הנושאים שהכי מעניינים את הציבור הישראלי - המצב המייאש בכבישי המדינה. כאב קולקטיבי וייאוש הם חומרים מצויינים לסאטירה, ולמען הסר ספק, ב"ארץ נהדרת" יודעים לעשות סאטירה. אלא שגם כאן נראה שמשהו השתבש אצל הכותבים, שבמקום להיכנס בפול גז בשרת התחבורה מרב מיכאלי על המחדלים שנעשים בתחום שתחת אחריותה כבר חצי שנה, המשיכו משום מה ללעוג לה על כך שהיא אמא מזניחה, שלא מתרגשת מכך שאיבדה את התינוק שלה. למה בעצם? מעבר לכך שזה לא נכון ובטח שלא קשור לתפקוד שלה כשרה, זה גם פשוט לא מצחיק.
בכל הנוגע לתפקוד שלה כשרה, ב"ארץ נהדרת" החליטו לתת למיכאלי הנחה מאוד גדולה, ובמקום זה הפנו את החיצים לישראל כ"ץ - שעזב את משרד התחבורה לפני שנתיים וחצי. שלושה ישבנים שונים ישבו על הכיסא של שר התחבורה, ומשום מה החליטו בתוכנית הסאטירה ללכת דווקא על אחד החיקויים הכי פחות מוצלחים בתולדותיה (מצטער, ברלד, אבל ראית פעם את ישראל כץ מדבר בכלל?). הכל כדי להיכנס בפוליטיקאי שלא רלוונטי לבעיה העכשווית שלא הולכת לשום מקום.
בתוך כך, לצד הביקורת השלילית (והמוצדקת בחלקה) על ישראל כ"ץ, נזקפים לזכותו לא מעט הישגים שנכון לכרגע מרב מיכאלי יכולה רק לחלום עליהם. בתקופתו חלה עלייה של יותר מ-40% במספר הנוסעים ברכבת, שהגיעה לראשונה מזה שנים לבית שאן, לגליל, לעמק יזרעאל ולנגב, ובכך קירבה את הפריפריה למרכז (ולהפך), שלא לדבר על פרויקט הרכבת הקלה במרכז שיצאה לדרך בעלות של עשרות מיליארדים בזמן כהונתו. להביא אותו כקונטרה שלילית למישהי שההישג הכי גדול שלה כרגע הוא שינוי הטמפרטורה ברכבת, זו הבדיחה האמיתית. קצת כמו להציע לבנות מטוס מטיטניום.
רגע לפני שכבר חשבתי שהרומן הארוך שלי עם "ארץ נהדרת" הגיע לסיומו, הגיח לו אורח מהעבר בשם טל פרידמן, ונתן את החיקוי הגאוני שלו לרון חולדאי. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת העונה שישבתי מול הטלוויזיה וצחקתי בקול. לא ברור כמה מהמערכון היה מתוסרט וכמה פרידמן פשוט אלתר על המקום, אבל זו הייתה תזכורת קצרה מדי לאיך "ארץ נהדרת" נראית בגדולתה. לוקחת כאב משותף של כולנו והופכת אותו למשהו מצחיק. זה קורה כשהיא לא מפחדת להיכנס בכל הכוח בחזקים ביותר.