וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אקסל רוז שכב עם נערות, אותי חנק במאי במהלך סקס. הבושה מנעה מאיתנו לדבר

עודכן לאחרונה: 13.12.2021 / 9:35

יכולנו לתאר לעצמנו שאיגי פופ, סטיבן טיילר ואקסל רוז עשו דברים גרועים במיוחד כשבשירים שלהם הוזכר מין עם ילדות, אבל היה נוח להתעלם ולהמשיך ליהנות ממוזיקה טובה. גם הקרבנות שלהן שתקו, בדיוק כשם שעשיתי אני אחרי שבמאי חנק אותי תחתיו במהלך סקס ולא הפסיק

סטיבן טיילר עם הנערה ג'וליה הולקומב בשנות ה-70. Mark Sullivan/Contour by Getty Images, באדיבות yes דוקו,
סולן אירוסמית' סטיבן טיילר עם ג'וליה הולקומב הנערה/Mark Sullivan/Contour by Getty Images, באדיבות yes דוקו
אנחנו לא מוכרחים לצפות בכל סרטי הזוועה על סלבס תוקפים מיניים, אבל מוטב לשאול את עצמנו מניין נובע הסירוב לצפות בתכנים כאלה. אם אנחנו מסרבים להאמין או לא רוצים להאמין - בזאת המשכנו לשמן את המכונה שהעלתה נערות רבות כקרבן על מזבח הרוקנרול

חייה התרבותיים של חובבת הקלאסיקות אינם פשוטים. אם החלטת לפסוח על יצירותיהם של המכים, האנסים והמתעללים, תישארי עם יצירות ספורות ליהנות מהן, וגם אז, תיהני מחמת הספק. לכן, מודה ומתוודה שמאז מייקל ג'קסון, לא ראיתי דוקו על תוקפים מיניים. שם הבחילה הגיעה לקצה גבול היכולת, והתחלתי לשאול את עצמי, בשביל מה? מזוכיזם? עכשיו גם נחשפתי למראות איומים ונוראיים, וגם נהרס לי "בילי ג'ין". אני בוחרת להאשים את הבוגי וממשיכה להאזין למיטב להיטי האייטיז.

במובן הזה, שמו של הסרט שנחת לאחרונה ביס דוקו, "Look away" ("נערות רוק", בעברית), נתן לי מכה על האף. אנחנו לא מוכרחים לצפות בכל סרטי הזוועה על סלבס תוקפים מיניים, אבל מוטב לשאול את עצמנו מניין נובע הסירוב לצפות בתכנים כאלה. אם אנחנו מסרבים להאמין או לא רוצים להאמין, אם אנחנו מעדיפים להסיט את המבט לכיוון אחר - בזאת המשכנו לשמן את המכונה שהעלתה נערות רבות כקרבן על מזבח הרוקנרול. עם התובנה הזו התיישבתי לצפות בסרטה של הבמאית סופי קאניגהם, המגולל את סיפוריהן של ה"גרופיז".

אלה היו שנות ה-70 וה-80, ימי הזוהר של הרוקנרול. איגי פופ, סטיבן טיילר ואקסל רוז עשו ערימות של סמים וחירבו חדרים של בתי מלון, הכל בחסות הילת הילדים הרעים. הם אהבו לעשות בעיות, והקהל אהב אותם ככה. לאף אחד לא היה אינטרס לחנך אותם מחדש. את כל זה ידענו, ויכולנו לתאר לעצמנו שעשו גם דברים גרועים יותר כשהוזכרו בשירים שלהם יחסי מין עם ילדות, אבל היה נוח להתעלם ולהמשיך ליהנות ממוזיקה טובה. חוץ מזה, בעולם שמהלל את האסור והרע, קשה היה להבחין מה כבר באמת אסור, ומה באמת רע, ולאילו מעשים יש השלכות בלתי נסלחות על הזולת. הגרופיז, נערות-ילדות שהתגודדו סביב חברי הלהקות הגדולות, חלקן בנות 13-14, העצימו את המיתוס ולקחו בו חלק. זה מה שמשך אותן פנימה.

ג'וליה הולקום, מגיבורות הסרט, הייתה בסך הכל בת 16 בזמן שנשאבה למערכת יחסים מעוותת עם סולן אירוסמית' סטיבן טיילר, אז בן 26. "זה אדם שכולם אוהבים והוא אוהב אותי, אז כנראה שזה בסדר", מסבירה הולקום המבוגרת את הלך המחשבה של נערה. כל הדוברות בסרט מתארות איך קיוו, דרך הקשר עם הכוכבים, לגעת בתהילה שנמנעה מהן. בזמנים שבהם כמעט ולא ניתן לאישה להיות כוכבת רוק בעצמה, "גרופית" היה התואר הכי קרוב לשם. ראיונות עם מפיקים ואמרגנים חושפים את מנגנון ההשתקה שאיפשר לכוכבי הרוק לעשות כרצונם, מעל כל מוסר ומעל החוק. זה לא כל כך מסובך: כשאתה שווה המון כסף, מותר לך.

אקסל רוז. Peter Still, GettyImages
הכל בחסות הילת הילדים הרעים. אקסל רוז/GettyImages, Peter Still
קשה לנו להכיל סיפורים שאינם שחור-לבן. סם אונס, אלימות, מאבק פיזי - את זה אנחנו מבינים. כל מה שלא נופל לקטגוריות האלו גורר גבות מורמות. לכן כמה מהגרופיות לשעבר מספרות שהתביישו לדבר ושתקו במשך שנים. לכן גם אני שותקת

אין צורך להתעכב עוד על השאלה "איך זה קורה", כי בתום 2021, אחרי כמה סרטי מי-טו הגונים, הקהל כבר מיומן וחכם. לכן גם אין צורך לתאר בפנינו שוב ושוב את עוצמתה של תעשיית המוזיקה, ומוטב היה להוריד בעריכה כמה מנהלים ואמרגנים המתרפקים על רגעים משותפים עם הכוכבים שייצגו, מתענגים על העבר כאילו לא סיפרו להם לאיזה סרט הם מתראיינים. לקטעים האלה יש חשיבות בדיוק משום הניתוק והזחיחות שעולים מהם, אבל החשיבות הזו מוגבלת. בסופו של דבר, את האגדות אנחנו כבר מכירים - באנו כדי לשמוע את שברן. מוטב היה לוותר על לפחות חצי שעה מצטברת של משקל עודף.

זה חבל, כי הסיפורים עצמם מספיק חשובים וראויים לקבל במה. המעניין שבהם או דווקא של ההרכב שפחות הכרתם, להקת הבנות The Runaways, שסיפורה מגיע לשיאו רק כעבור יותר משעה של סרט. חשיפת הניצול המיני הבוטה שהתחולל בה מאחורי הקלעים מסביר גם מדוע רבות מאיתנו לא מודעות ללהקה הזו כיום, שסיפקה כמה מהמודלים הנשיים הבודדים בעולם הרוק האמריקאי באותה תקופה. דרכן ודרך ג'קי פוקס, הנפגעת המרכזית ביניהן, אפשר ללמוד כיצד דיכוי מיני של נשים נקשר בדיכוי הנשי בכללותו, ועוצר את התקדמותן של נשים בתעשיית המוזיקה כמו בתחומי תעסוקה ויצירה אחרים.

אף על פי שעדותה של פוקס מצמררת מכולן, קשה לומר שסיפור כזה או אחר חשוב יותר מהאחרים. בחלקם הניצול הניצול חמקמק והאלימות מתוחכמת, ודווקא לכן חשוב שהקהל ייחשף גם אליהם. הרי קשה לנו להכיל סיפורים שאינם שחור-לבן. סם אונס, אלימות, מאבק פיזי - את זה אנחנו מבינים. כל מה שלא נופל לקטגוריות האלו גורר גבות מורמות. לכן כמה מהגרופיות לשעבר מספרות שהתביישו לדבר ושתקו במשך שנים. לכן גם אני שותקת.

אצלי הבושה כפולה ומכופלת, כי הייתי לקראת אמצע שנות העשרים שלי - לפני חמש שנים בערך. זה לא היה גיל הנעורים, שיכול היה לשמש כתירוץ לקלות הדעת. לא ראיתי בעצמי גרופית, בדיוק מכיוון שהחשבתי את עצמי לבוגרת, וזה גם מה שאמרו לי כל הגברים המבוגרים שניסו להשכיב אותי. רק שנים אחר כך למדתי שכל אישה שמעה בין הגילאים 15-25 את המילים "את בוגרת לגילך". איכשהו, קשה לי להאמין שכולנו היינו. אני בוודאות לא הייתי. ידעתי לצטט את שייקספיר וצ'כוב, אבל בעולם מערכות היחסים הייתי קלולס, ולא ידעתי לקרוא תת-שמות במניפולציות שהופנו אליי.

עוד בוואלה!

"הוא סאדיסט": אקסית של מרילין מנסון טוענת כי דרש ממנה לשכב עם חבריו

לכתבה המלאה
ג'קי פוקס, נערות רוק. Top Hat Productions,
העדות הכי מצמררת. ג'קי פוקס, "נערות רוק"/Top Hat Productions
כבר תפסו לי ברחוב בציצי ובתחת. כמה פעמים. כבר כפו עליי בכוח. כבר יצא לי לשכב עירומה בבית זר מבלי להבין לגמרי איך הגעתי לשם, ובכל זאת, הסיפור ההוא צילק אותי יותר מכולם, דווקא משום שעד היום נבצר ממני לסמן בו גבול מוסרי או חוקי שנחצה

כך נקלעתי לקשר עם במאי שעבדתי תחתיו באותה תקופה, והותיר בי פצעים שלא הגלידו לגמרי עד היום. אני זו שיזמה את המפגשים ואני זו שהציעה שיהיה יותר אגרסיבי, ולכן לא היה לי את מי להאשים מלבד עצמי כשהוא חנק אותי, גם אחרי שניסיתי להזיז לו את היד וביקשתי די, וחשבתי שאזכה מחר בבוקר בכותרת מבישה על מוות בחניקה אירוטית.

לא היה לי את מי להאשים גם כשגמר עליי, הפטיר, "היה כיף לפרוק קצת זעם", התלבש והלך. לא היה לי את מי להאשים גם כשליוויתי אותו החוצה, והוא שאל, "מה את עושה", נפטר ממני כאילו הייתי חתיכת נייר טואלט שנדבקה לו לנעל. לא היה לי את מי להאשים גם כשהשווה אותי לנשים אחרות, אמר שאני מזכירה לו "זונה אחת", לעג לי והקטין אותי, ולא היה לי את מי להאשים כשנמאס עליי עולם המשחק. לא יכולתי לשאת עוד את מעמד החנופה בפני מלהקים ובמאים, ולא יכולתי לקבל עוד הוראות מגברים מבלי לחוש חוסר אונים. נעשיתי בלתי נסבלת, וסבלתי בעצמי. פניתי לעיתונות, מקום שבו אנשים כעוסים מתקבלים בברכה.

הסיפור שלי גבולי ואפור מכדי להופיע בסרט-דוקו, ואולי מוטב שכך. הוא אפילו אפור ביחס לפגיעות מיניות אחרות שחוויתי. כבר תפסו לי ברחוב בציצי ובתחת. כמה פעמים. כבר כפו עליי בכוח. כבר יצא לי לשכב עירומה בבית זר מבלי להבין לגמרי איך הגעתי לשם, ובכל זאת, הסיפור ההוא צילק אותי יותר מכולם, דווקא משום שעד היום נבצר ממני לסמן בו גבול מוסרי או חוקי שנחצה. בחברה שמקדשת כוכבים כמו אייל גולן, קשה לדעת עד כמה ייטו הלבבות אל הנשים שפגיעתן מורכבת, אבל בתור שלב ראשון, כדאי להקשיב. תרגישו חופשי להריץ קדימה תמונות נוף של אל איי וקטעי זכרונות נוגים ממינגלינג עם אקסל-רוז. השאר חשוב מספיק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully