"למות זאת אמנות כמו כל אמנות אחרת", אומרת גיבורת המחזה "סוף טוב" של ענת גוב, "לדעת מתי לרדת מהבמה כשאתה משאיר טעם של עוד". גוב, מחזאית מוערכת, ירדה מהבמה מוקדם, רק בגיל 58, לאחר שמתה מסרטן שהתגלה מאוחר וכבר אי אפשר היה לנצח. אנשים רבים עשויים להיכנע לייאוש ודיכאון מול העובדה הפשוטה והחותכת שהסוף קרוב. לא כן גוב, שסירבה לעשות מזה כזה עניין, ואת הרהוריה על כך שתלה באותו מחזה אישי ואחרון על חולה סופנית, שהוצג עוד בחייה.
כשברור לה לחלוטין שהמוות מחכה מעבר לפינה, היא התיישבה לשיחה ישירה, מלאת הומור וכנות, עם אריק קנלר, הסוכן שלה. אותה שיחה מתועדת הפכה לימים לשלד של "ענת גוב - על החיים ועל המוות", הסרט התיעודי היוצא מן הכלל על המחזאית השנונה וההתמודדות שלה עם הקץ הידוע מראש, שביימה תמר טל ענתי ועלה אמש (ראשון) בהוט 8. למרות הנושא העצוב, זה סרט שהוא בו בזמן גם מצחיק ובוודאי מאתגר, ובעיקר מהנה מאוד-מאוד.
סביב אותה שיחה נבנים שני צירי נושא עיקריים, שכמובן משתלבים זה בזה. באחד מהם המבט הולך אחורה, ושם נרקמת מעין ביוגרפיה אמנותית של גוב, שהייתה חברה באחד המחזורים האגדיים של להקת הנח"ל, כתבה מערכונים ל"זהו זה" והתבססה לבסוף כאחת מיוצרות התיאטרון המוערכות בישראל. בשני המבט הוא על ההווה והעתיד הקרוב: המחלה, הטיפולים, המוות, הסיכומים. כל זה עטוף בצורה נפלאה באמצעות קטעים מוקראים בעיקר מתוך המחזות של גוב, שיחות עם כמה מהאנשים הקרובים אליה ביותר, קטעי ארכיון ותמונות סטילס יפהפיות.
אין כאן יותר מדי פירוטכניקה קולנועית מעבר לזה, אבל האמת היא שפשוט לא צריך הרבה כשבמרכז ניצבת גיבורה שאין להגדיר אלא כחד פעמית. מתוך המילים הלולייניות של גוב עולה אדם כל כך חד ומהפנט, רהוט ומקורי, והצופה פשוט נכבש על ידי התשובות הישירות והמפתיעות לשאלות שרובנו לא היינו מעזים לענות עליהן כך. זה נכון כשמדובר במוות ובמשמעות שלו, כשם שזה נכון גם לאופן שבו דיברה גוב על חייה או על ענייני השעה. ומי שלא התאהב בדיאלוג האמיתי, כבר נופל שדוד מול הדיאלוגים שמתוך המחזות. אם הצופה הרגיל מכיר היום מעט, אם בכלל, מתוך היצירה של גוב, "על החיים ועל המוות" יגרום לכם לרצות לרוץ לקרוא ולצפות בכל דבר שכתבה.
לא פחות משזו מחווה מכובדת ליוצרת יוצאת דופן, "ענת גוב - על החיים ועל המוות" הוא סרט שדן כאמור בסוגיות מבהילות וכבדות משקל ובראשן כמובן הפחד מהמוות, הפרידה מהחיים ושמירה על צלם האנוש בתוך התהליך המשפיל של הגסיסה מהסרטן - וגם, לצד כל אלה, ביכולת של אמנות (במקרה הזה תיאטרון), להנציח ולהבריא, לרפא ולשחרר.
העומקים האלה - ונקודת המבט הלא-שגרתית שבמרכזן - מאפשרים לסרט להפוך מביוגרפיה סטנדרטית לסרט רלוונטי ובעל ערך גם עבור מי שלא שמע כלל על ענת גוב לפני הצפייה, אבל מכיר בני אדם שמתו צעירים מדי בגלל מחלה שסירבה להרפות.