כזה דבר עוד לא ראיתי - מישהו (קובי) שמצלצל בפעמון דקה לפני משימת חסינות ואז מבזבז ים אנרגיה, סתם כדי "להוכיח לכולם שיש פה מתמודד שצריך להתייחס אליו". מישן נוט אקומפלישד, אח שלנו. זה המשחק הכי חסר אינטליגנציה שראיתי בהישרדות אי פעם.
מתמודד שצריך להתייחס אליו לא נכנע לפראנויות ומבזבז את הג'וקר היחיד שלו על פארש, ואז נותן את הפייט הכי טוב שלו במשחק, במשימה על שרשרת חסינות שהוא לא צריך. אבל ההיגיון הפסיכולוגי שם דווקא ברור לי - דווקא בגלל שצלצל בפעמון והרגיש רגוע הוא יכל להתפקס מספיק כדי לעשות עבודה טובה.
שליטה בהיסטריה זה רוב הסיפור, ובדיוק כאן, לאו דווקא בפיזיות, מתבטאת העליונות של מייקל, שלקח את שרשרת החסינות בפעם הראשונה במשחק, בפעם הראשונה שהיה צריך אותה. הלחץ של המאני-טיים יכול היה לגרום לכל מתמודד אחר על האי לאבד את זה ברמה של פגיעה בתפקוד, אבל לא למייקל - זה רק הכניס אותו ל"זון" - במשך כל המשימה הוא שומר על איזון מנטלי מופלא: מצד אחד נתן את כל מה שיש לו, ומצד שני הקפיד שלא להשתמש ברזרבות שלו לימים גשומים, ולא איבד אנרגיה עקב מאמץ יתר. בתור אחת שבטוח הייתה עושה תנועות גדולות מדי, בולעת מלא מים וטובעת מיד, זה מאד מרשים אותי.
הרבה מאד רגעים בחיים נופלים וקמים על חרדה, ושליטה בה היא אומנות שלא הרבה מאיתנו מכירים, כי רוב הזמן אנשים בכלל לא שמים לב שהם פועלים מתוך חרדה, ונותנים לפחדים שלנו להשתלט עלינו ועושים דברים מטופשים, אפילו מאבדים כישורים מנטליים ופיזיים. היכולת להכיל חרדה היא למעשה אחד המפתחות הכי משמעותיים להצלחה בכל סיטואציה משמעותית בחיים, החל מדייט, המשך בריאיון עבודה, וכלה בניהול משברים.
לדוגמה קובי, שהתנהג כמו טרלול מוחלט בפרק הזה, אבל חשב משום מה שהוא האורקל מדלפי. מה אני אגיד לכם, קווה קווה דה לה אומה היה מבין את הסיטואציה יותר טוב ממנו. הוא הסתובב בשבט במצב אבסורדי של התמוטטות עצבים, משולבת בביטחון מופרז, שגרמו לו להאמין שהוא יודע בדיוק מה קורה אצל כל אחד בראש: "אני יודע מה הבן אדם חושב לפני שהוא חושב את זה". "אני רואה הכל, שומע מחשבות, כלום לא יכול לעבור על פני. אני יודע שהבן אדם משקר עוד לפני שהוא ממציא את השקר, יש לי אינטואיציה". עוד רגע הוא היה מאבד שליטה על הסוגרים. הדבר היחיד שהאינטואיציה שלו צדקה לגביו הייתה זיהוי המצב החברתי שלו בשבט - הוא לא טוב. אנשים לא סומכים עליו, ולא אוהבים אותו, ואפשר להבין למה.
ברגעים הטובים שלו קובי מוריד אנשים על ידי זה שהוא לועג מאחורי גבם למניירות שלהם, כמו מבטא, כדי למצוא חן בעיני ה"מקובלים", ואז מאיים שאבא שלו יקנה אותך תמורת שלושה קילו סינטה, שיטות מאד נחותות לבסס עליונות. ברגעים הרעים שלו הוא פרנואידי ומאני, ממציא מציאות שלא קיימת ומזימות שלא קרו ועל פי ממצאיו הדמיוניים, הולך ועושה מהלכים מטופשים. במקום להתאפס על עצמו ולהתחיל לשחק הוא נותן נאומים מוזרים למצלמה ועושה מהלכים של פול גז בניוטרל שמוכיחים שהוא פשוט לא מבין את המשחק, ולא מבין את האנשים שמסביבו.
הניתוח של המצב שלו ביום המשימה היה לקוי מהתחלה ועד הסוף. כל שיחה שהתנהלה נראתה לו קשורה אליו, כולל כאלה שאין סיכוי שיכלו להיות קשורות אליו, כמו שירה והבאבא אודליה עם התהילים. מרוב ייאוש שירה נושאת תפילה לאלוהים שהיא לא מאמינה בו כדי לא להיות מודחת במועצת השבט, וקובי, שעומד כמה מטרים משם, מחליט שהשתיים עם הכי פחות השפעה בשבט, בדיוק חורצות את גורלו ומשם ישר רץ לצלצל בפעמון כי "יש עלי שחמט". מה זה אומר לעזאזל? כשג'קי שואלת אותו למה לא האמין לה שהוא מוגן, הוא עונה "אין יותר בטוח מביטוח". מה זה אומר? אף אחד לא יודע, אבל חייבים להודות שזה יותר טוב מהפעם ההיא שהוא אמר לג'קי שיש לו קקי כדי לבוא לדבר עם ליה על הצטרפות לשבט ליבולן. "יש לי קקי". פיפי.
אז הפעמון צולצל, וזהר שטראוס המתוחכם מכל אדם הגיע מן הבקתה לדו קרב עם אחד מבני שבט אפולקי. הוא בוחר את שירה, בת בריתו. כביכול כי יש לו תוכנית, אבל למעשה הוא בוחר בה כי היא היחידה שהוא בטוח שהוא ינצח. כשהיא שואלת מדוע, הוא מנסה להעביר לה בשפת סתרים את התוכנית הגאונית שלו שאמורה לא רק להשאיר אותו במשחק אלא גם אותה. ואין לו כלום. מלבד חרדה להיכשל שוב באותו משחק שכבר נכשל בו בעבר. ממש לא ברורה לי האובססיה של האיש עם הישרדות, אבל די בטוח שהוא ממציא אסטרטגיות שלא קיימות, כי כנראה עוד לא הגיע הרגע להודות שמשחק ההישרדות לא נמנה על כשרונותיו.
זהר מנצח כי שירה מפסידה בכוונה (ובוא לא נתחיל לדבר בכלל על ההתנהלות הנרפית שלה מולו, שהיא כל כך לא פמיניסטית שקשה לתאר) ובפרק הבא תתקיים המועצה הכי מבלבלת אבר - שירה לא תצביע, זהר ישתמש בקול שלה, קובי מוגן מהפעמון, מייקל עם שרשרת חסינות - מה נשאר? אזולנדו והברית הלא ברורה שלה עם דודו, אודליה וליזה (שכנראה תקבל את השרשרת ממייקל), ובנוסף, יובל גם יגיע להצביע בגלל שככה נקבע מתישהו בבקתה, ויעשה מה שהמנהיג החדש שלו יגיד לו לעשות, אלא אם כן יגיע מישהו חזק יותר לאיזור. אולי רוחו של ראגנאר לודברוק הויקינג תבוא לו בחלום, ויובל יתחיל לשיר לו שירים צרודים על שבט ליבולן, ילטף לו את השרירים ויספר לו כמה הוא מדהים, גאון ומנהיג.
בתחילה התקשיתי להאמין שהריב של יובל עם ליה היה מהלך שנעשה בקור רוח, כתירוץ לעבור לברית חזקה יותר, אבל ככל שהתוכנית ממשיכה אני נאלצת להודות שהיא כנראה צדקה מההתחלה. זה באמת היה תירוץ אופורטוניסטי, וכל ההצהרות, הדיבורים וההבטחות היו חסרי משמעות. כרגע זוכים להבטחות האלה אנשים אחרים, רק שהפעם אף אחד כבר לא מאמין, כולל חברי השבט שלו עצמו, שבמשימה האחרונה אמרו את זה בקול רם וברור.
כנראה הבינו שיובל הוא חרטטן שיודע להגיד את מה שמצפים לשמוע ממנו בכל סיטואציה - כמו הילדים האלה שכל המורים אוהבים, ורק הקרובים אליהם יודעים על כל הרשעות, הקפריזיות, והריכוז העצמי שלהם. הניתוק הרגשי המוחלט כשהוא מרגיש מאוים, והנטיה הזאת להיצמד לאיש החזק בסביבה, גם הם נובעים מחרדה - במקרה שלו, חרדה להישאר המוזר הזה בשוליים, ולא אחד מהחבר'ה כמו שהוא כה רוצה להיות. בעצמו אמר שעשה הכל כדי להיות מפורסם ולא הניח לזה עד שהצליח, כולל ליפול לבינג' של בילויים וסמים. נראה שלא השתנה באמת, וגם הפעם הוא נשאר גרידי מספיק כדי לעשות מה שצריך כדי להגיע לגמר, כולל לפגוע, שוב, בכל האנשים שהוא אוהב.