בגלל גמר "הזמר במסכה" בערוץ המתחרה במוצאי שבת, במקום הישרדות הפיליפינים קיבלנו הישרדות התל אביבים. מעין פאנל ראיונות של סוף עונה, שבו גיא מראיין שורדים באולפן בשידור חי, תוך כדי שמוקרנים קטעים שזוגתו צילמה בזמן שהשורדים היו על האי. בדרך כלל כשנותנים לנו כזה תחליף אנחנו מגיבים כמו ילד שהוכרח לאכול ירקות מוצלבים, אבל הפעם זה היה מעניין.
אולי תגידו שחטפתי אוקסימורון א-סימפטומטי ואני סובלת מלונג קוביד אלפא שמערפל לי את המוח, אבל גיא זו-ארץ מראיין ממש טוב. רגיש, אבל לא מדי, שואל את השאלות הנכונות והקשות אבל עושה זאת בחן, יודע לפתוח את מי שיושב מולו ועושה את זה בלי להזנות אותו. התרשמתי, באמא. שנית, השת"פ הזוגי בספיישל שנובר לשורדים בזוגיות לגמרי עובד. שלישית, והכי חשוב - כל אחד מהאנשים שהוזמן לשבת בפאנל הזה קיבל חתיכת גרייס, כי כולם, כולל זהר שטראוס שהגיע נטול סיפור גירושים או הצעת נישואים למכירה - יצאו במיטבם, וחשפו את מה שחסר כדי להשלים את הפאזל.
זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את אודליה יותר מרבע שעה בלי שפצחה בפאקינג שיר, ומסתבר שכשהיא לא כופה עלינו צהלולים היא אשכרה חמודה, משעשעת ורגישה - לראשונה הבחנתי באישיות שלה בלי להתכנס לתוך עצמי עקב התקף קרינג', וגיליתי עולם. מג'קי יצאה עדינות, את זהר סופסוף ראינו מביע רגש פשוט, אנושי, ולא מתחכם, ואפילו דודו נראה בפעם הראשונה כמו דמות רב מימדית שאפשר להתחבר אליה ולחבב אותה. ארחיק לכת ואומר שזה היה הפרק הכי מעניין של הישרדות עד כה, ואני דבקה בזה למרות שחברה אמרה לי שזה דיבור של מבוגרת. שתלך לעזאזל.
הייתי בטוחה שאת הפרק של אמש אראה עדיין דרך הפריזמה הסלחנית והחומלת שאימצתי במוצ"ש. אבל לא. מבוגרת לא בהכרח אומר בוגרת, מסתבר.
בבוקר שאחרי ההדחה של ליזה נקראו השבטים לבקתה, שם נבחרו דודו ודנדן על ידי ג'קי וגדי (המנהיגים) להילחם בשורות השבט השני במשימת הפרס, שהמוצר במרכזה הוא מחסן ענק של כתר פלסטיק. כי זה הגיוני להביא את זה למקום בו אנשים כמעט רצחו זה את זה בגלל ברזנט. אם חשבתם שהמנצח יזכה לישון בתוך המחסן הנ"ל, טעות בידכם. השבטים התבקשו לסדר במחסנים ארגזים שבכל אחד מהם היה משהו אחר, החל ממיטה, המשך בתמונות של המשפחה, חטיפים, סוגי אוכל שונים וכלה בארגזים קטנים שיש בהם שטויות כמו זרדים, למשל. השבט שבמחסן שלו היו הכי הרבה ארגזים בסוף המשימה - ניצח.
המנצח גם זכה להשאיר אצלו את השלל, ולכן הוחלט בשני השבטים על אסטרטגיה הגיונית - לקחת קודם את הארגזים שיש בהם פרסים שווים, ואז למלא את המחסן בכמה שיותר ארגזים קטנים וקלים כדי לנצח. כרגיל ליבולן עובדים מסודר ובשיתוף פעולה, בעוד אפולאקי מתבלגנים בינם לבין עצמם, עושים בדיוק את ההיפך ממה שתיאמו ביניהם, ומתבלים את האירוע בריבים קולניים. אפולאקי אוגרים קופסאות גדולות מדי ומועטות מדי, ומפסידים את המשימה, למרות (ואולי בגלל) שבדירוג החברתי הם העניקו למייקל את הכבוד המפוקפק של המקום האחרון - והסיבה - הוא לא בכה מספיק כשליזה הודחה, ולכן הוכתר כלא חיוני. לא חיוני? אין בעיה, תחזרו להפסיד במשימות, חצופים.
שלא תבינו לא נכון, גם אני תהיתי לגבי ההתנהגות הקרירה שלו, ולא הבנתי למה לא נתן לליזה את השרשרת, במיוחד לאור העובדה שהיא ביקשה ממנו מראש ולא הייתה לו כל סיבה להחזיק בה. אבל כן הבנתי למה הגיב כמו שהגיב, בדיעבד - אחרי שליזה כבר הודחה, מה עוד היה יכול לעשות חוץ מאשר לעבור הלאה כשהוא מתמקד בחצי הכוס המלאה? מה היה הטעם בהכאה על חטא אחרי שכבר לא יכל להציל אותה? מן הסתם הייתה בו חרטה, וכשיצא מהמועצה החמיא לחברים על המהלך המתוחכם, כי ניסה להיות "ספורטיבי", ומנה את החסרונות בגללם הודחה וכי העדיף לנסות ולהבין שכלתנית את הצד שלהם במקום ליפול למקום קורבני - התנהגות יותר סבירה מאשר להיכנס לתקופת אבל שלא תעזור לא לליזה ולא לו. חוץ מזה, אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל למייקל יש קושי בהבעת רגשות. זה ממש לא אישי.
אבל שאפולאקי יבינו מישהו חוץ מאת עצמם? הגזמתם. ג'קי מיד דרשה להבין איך זה יכול להיות, אודליה הצטרפה, ושירה שאלה, מעורערת, איך היא אמורה לבטוח באיש שוויתר על בת בריתו והכפית הלילית הקבועה שלו, כשלה אין איתו אפילו חצי מהקרבה הזאת. אבל דודו לקח את זה הכי קשה, ובמפגש השבטים לפני המשימה האשים את מייקל בחוסר אמינות ואמר שלגמרי "ירד לו" ממנו.
זה מאד הזכיר את הביקורת של השורדים על ליה, שהואשמה גם היא בקור, וכונתה "אסטרטגית". למה ההתנהגות המאופקת של מייקל וליה כל כך מאיימת? המסקנה ברורה - גזענות, בדיוק אותה הגזענות שלטענתם מופנית כלפיהם - מקרה קלאסי של עיוורון דבשות. הרי בואו, כולנו גזענים. אשכנזים צוחקים על מזרחים מגז'דרים והמנהגים שלהם, מזרחים צוחקים על אשכנזים בלי שמחת חיים ונטולי תבלינים, כולנו צוחקים על סובייטים קרים, ואיכשהו כולם מתעקשים לא לזהות את עצמם במעגל הזה, והסירוב של ג'קי, דודו, ואודליה בעלי הרגישות העדתית, לראות שהם עושים בדיוק את אותו הדבר, בולט אף יותר.
מעניין שדווקא אנשים שמתלוננים שלא מקבלים אותם, מתנשאים עליהם, ומדירים אותם, כל כך מהירים לפסול את כל מי שלא מיישר קו עם הגישה שלהם. דודו "לא סולח" ליובל על הנפילה שלו, כאילו הוא הסמן המוסרי הלאומי ומישהו התעניין בדעתו, ומייקל נחשד ומוקע כ"שחקן", בעוד הם עושים מהלכי הדחה אכזריים בכל הזדמנות, ולא שופטים את עצמם באמצעות אותם קריטריונים. למה? כי המהלכים שלהם "מוצדקים" בעיניהם. כי להם יש "סיבה". פעם נקמה על ההדחה של מעין, פעם כי ליזה "התעסקה לי עם דודו", ופעם זה כי קובי "מזגזג". לא משנה מה יהיה המהלך, שימו לב שהוא תמיד יהיה מגובה בהצדקה כביכול מוסרית-ערכית, ולא חלילה בגלל איזה רצון נחות כמו ניצחון במשחק.
ההתנפלות על מייקל הייתה כל כך קשה, שרק כשהוא כבר צועק שיניחו לו, ומסביר שגם כשאביו מת ואימו חלתה הוא עיבד את הדברים קודם והגיב רק אחר כך, הם מואילים לשחרר אותו - עוד התנהגות קלאסית של צדקנים. טיעונים עניניים אמנם לא מגיעים אליהם, אבל אם רוצים לסתום להם את הפה, יש דרך. כל מה שצריך לעשות זה לגרום להם להרגיש שפגעו בכבוד של מישהו או דרכו על עיקרון דמיוני. זה הקריפטונייט שלהם. כשמסתבכים עם אפולאקים ורוצים להפעיל כסא מפלט - אפשר להיזכר בילדים, באמא, במישהו חולה, או במישהו שמת, ואם תוסיפו למיקס דמעה או שתיים, הם לא רק יירדו מכם אלא גם יבואו לחבק אתכם, יביאו משהו מנחם לאכול - מתובלן היטב, ובוודאות לא ירקות מוצלבים.