"הטובות לקרב", "תרגיע", "הסוכנות", "המוסד": מצעד סדרות 2021 - מקומות 20-11

מצעד סדרות 2021: מקומות 50-41 | מקומות 40-31 | מקומות 30-21

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? ספרו לנו מה הן סדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: Foundation
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

ההיקף והפרוטרוט של "המוסד", על פי סדרת הספרים האיקונית של אייזיק אסימוב על קורות האנושות בעוד עשרות אלפי שנים כשאימפריה אחת שולטת עליה, הפכו אותה למין חד-קרן הוליוודי. יצירה שכולם יודעים שלא ניתן לעבד אותה למסך. ובכל זאת אפל טיוי פלוס עושה ממש את זה. מצד אחר היא בוראת חזון ויזואלי מרשים ומרהיב, יוקרתי ושאפתני, אבל מתמקדת תמיד ב"קטנים" המובילים את השינוי, משדכת את היצרים האנושיים ואת גיבוריה אל משברים הרי גורל וחובקי גלקסיה. באופן הזה, כמעט כל טוויסט בעלילה, והסדרה מלאה בהם, הוא גם רגע שפורט על רגש כלשהו, ולפעמים ממש לופת את הקרביים.

לוקח לסדרה קצת זמן להתניע. כנראה שאי אפשר אחרת, מאחר שהיא נדרשת לבנות יקום שלם ולהשיק עלילה סבוכה. הדשדוש ניכר בתחילתה בעיקר בכל הנוגע לקיסרים - הסצנות איתם מלאות פאתוס, ומשתרכות לעומת האירועים הנוגעים לכינונו של "המוסד" בכוכב הלכת הנידח טרמינוס, המצוי אלפי שנות אור משם. למרות זאת, ככל שהעונה מתקדמת, כך היא מרתקת ומסעירה יותר ויותר בכל החזיתות שלה, ובפרט במה שקורה עם אותם קיסרים, שמניבים כמה מהרגעים המדהימים של הסדרה. יוצריה תכננו לא פחות משמונה עונות (80 פרקים), אך בין אם תצדיק השקעה כל כך מאסיבית, העונה הראשונה היא הישג יצירתי מרשים, ולפעמים נפלא, בפני עצמו.

שם מקורי: The Good Fight
גוף שידור: CBS ׁ(בישראל ביס)
במצעד 2020: מקום 22

מדהים עד כמה "הטובות לקרב" מצליחה לשמור על רמה כל כך גבוהה בלי נפילות כמעט במשך חמש עונות תמימות. כן, כן, סוף העונה האחרונה קרטע וייגע, אבל אפילו הוא לא מצליח לגרוע מהישגיה ומהשאפתנות של הסדרה ויוצריה.

כל כך הרבה קרה בעולם בין העונה הרביעית - שנקטעה בעל כורחה - לחמישית של "הטובות לקרב", וכסדרה שהאירועים החדשותיים והפוליטיים הם לחם חוקה באופן שאף סדרה אחרת בטלוויזיה לא מתקרבת אליו, היא לא הייתה יכולה להתעלם מהם. למעשה, זו כמעט הייתה שעת מבחן עבור יצירה שכל חייה, ממש מהדקות הראשונות, הייתה קונטרה לממשל טראמפ ולאיש עצמו. איך היא תסתדר בלעדיו? ואיך תסתדר עם שתי עזיבות של שניים מגיבוריה?

ובכן, "הטובות לקרב" צלחה את המבחן בקלילות ובעונג. פרק הבכורה עמד בפני עצמו, כמו בעונה הקודמת, והיה גאוני, ממש כמו בעונה הקודמת. השימוש שלו ב"תקציר הפרקים הקודמים" כדי לתאר מה קרה לדמויות בזמן שחלף מאז, גישר על הפערים והאיר בצורה חכמה ושונה את השנה המחורבנת שכולנו עברנו. ביתר העונה, את האנטגוניזם כלפי טראמפ היא החליפה באיבה כלפי תומכיו האלימים, אלה שפרצו לגבעת הקפיטול בינואר השנה. בתוך כך, מנדי פטינקין הגיע לסדרה כשחקן חיזוק וגילם את דמותו של שופט אקסצנטרי מטעם עצמו, שמכונן בית משפט עממי. הוא ו"הטובות לקרב" ריתקו באופן שבו איתגרו כמה מהיסודות והגבולות של מערכות המשפט, החוק והממשל, וכל זה נעשה רוב רובו של הזמן בצורה חכמה להפליא, מצחיקה ומעוררת מחשבה, כדרכה בקודש של "הטובות לקרב".

שם מקורי: Curb Your Enthusiasm
גוף שידור: HBO ׁ(בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
במצעד 2020: מקום 20

יחסית לאדם שמתעב לעבוד, לארי דיוויד הצליח שוב לחתור תחת האינסטינקטים הבסיסיים של עצמו ולספק השנה עונה נוספת של "תרגיע", שהגיעה אפילו בהפרש סביר מהקודמת. הדיל החלומי הזה שיש לו עם HBO, במסגרתו הוא מחזיר את הסדרה למסך אך ורק אם וכאשר יש לו מה להגיד, מתברר פעם נוספת כמכרה זהב המבטיח שהדבר היחיד שיכול לרסן את דיוויד הוא פנקס הרעיונות שלו. סביר שלהפוגת הקורונה הייתה יד בדבר, למרות שהיא כמעט ולא נוכחת בעונה, וטוב שכך. לארי ו"לארי" לא צריכים להתחרות במגפה עולמית כדי לחטט ולחבל בנורמות חברתיות.

עונות של "תרגיע" לא שופטים לפי סיפור המסגרת הלפעמים מגוחך, או תפירת הרעיונות הלעתים רעועה, זה מעולם לא היה העניין. מה שדיוויד מנסה לעשות בכל כוחו עונה אחר עונה זה לתקן חברה שבורה לפי ספר החוקים הפנימיים שלו. אם כולנו רק נואיל ליישר קו אחת ולתמיד הוא יוכל סוף סוף לנוח - מאבק אבוד מראש ועל כן משעשע נצחית.

מתוך דף המסרים של העונה: עצות לחיים מקבלים רק מחולי סרטן בשלב 4 ומעלה; שחורים לא יכולים להיראות אוכלים אבטיח; אסור לחשוף יותר משני ס"מ של חולצת טי בדייט; כשהכותנה מתנתקת מהגומי, הגיע הזמן לזרוק את התחתונים; אנשים שמפילים חפצים על הרצפה ולא מרימים אותם הם בעלי מצפן מוסרי שהשתבש ותחושה של זכאות; כשגברים מתחבקים צריך ליצור אזור חיץ בין האזורים התחתונים כדי לבודד את הפין; אנשים שנתקעים בפקק תנועה הם טיפשים שהיו יכולים להימנע מכך; פריט אחרון של דבר מה במקרר תמיד נשמר למארח; לעולם לא משאילים למישהו את החולצה האהובה ביותר, וכן הלאה. עוד למדנו ש"צנחנים" הם אנשים שצונחים לתוך ספות מבלי להתחשב במי שיושב לידם, ושאנשים שנתקלים בקירות זכוכית מצדיקים את נידוים החברתי. "תרגיע" לא זקוקה לעלילות כדי להטיף את המשנה הסדורה שלה, לפעמים מספיקה סצנה של שלוש שניות בלבד שבה לארי מביט באישה היושבת בחדר המתנה של רופא וגוער בה: "בחרת במושב האמצעי?".


העונה ה-11 הצטיינה במיוחד בבחירת כוכבי האורח, שהשתלבו בה בצורה כל כך טבעית ומושלמת - מוזר בדיעבד לחשוב שסת' רוגן, ביל היידר, פאטון אוסוולד וטרייסי אולמן מעולם לא הופיעו ב"תרגיע" עד השנה. זו הייתה גם אחת העונות היותר יהודיות של הסדרה, עם ריכוז בלתי רגיל של יידיש, תקיעת שופר, שליפת "הקלף היהודי" ואחוות מפתיעות בין "אחים עבריים", עיסוק בתופעת ה"יהודים למען ישו" ומתן רשות קולקטיבית לאנשי העם הנבחר ליהנות בפומבי מגפילטע פיש, בייגל ודג מלוח. בכל זאת נדמה שהמשפט שמסכם אותה יותר מכל הוא התבטאות אוניברסלית נדירה של לארי, שלוכדת את כל מהותה של "תרגיע" ומסבירה למה היא לעולם לא תסבול מעייפות החומר, וכנראה תמשיך לככב בכל מצעד שבו היא זכאית לקחת חלק - "אני אוהב את המין האנושי, אבל שונא אנשים באופן אינדיבידואלי". נתראה.

שם מקורי: Midnight Mass
גוף שידור: נטפליקס

מייק פלנגן המוכשר כבר יצר עבור נטפליקס עונה מופתית אחת ("מי מתגורר בבית היל") ועוד אחת טובה מעט פחות ("מי מתגורר באחוזת בליי"). יצירות האימה שלו בולטות בעיקר משום שהן לא רק מפחידות לשם הפחד, אלא הופכות את הפסיכולוגיה של הגיבורים, את עברם ואת המתחולל בנפשם לכלי עלילתי חכם ויעיל. התוצאה היא עלילות שהן בעת ובעונה אחת אנושיות ומפלצתיות, מותחות עד כדי ישיבה על קצה הכיסא אבל גם נוגעות ללב כמו מעט יצירות טלוויזיה עכשוויות.

ב"טקס חצות" הוא יצא ממחוזות האחוזות המפחידות ומיקד את העלילה באי קטנטן ואפור, שאוכלוסייתו המעטה מורכבת בעיקר ממי ששיאם נמצא מאחוריהם. הגעתו של כומר צעיר וכריזמטי (האמיש לינקלייטר, "מכונת הכסף"), משנה את הדינמיקה באי, ומביאה עמה שורה של התרחשויות פלאיות. פלנגן שוזר בחוכמה מוטיבים נוצריים כמו תקומה, ישועה, חיי נצח ורבים נוספים, שמחברת את הטרגדיה האנושית של הגיבורים עם זו המיתית של ספרי הקודש הנוצרים ויוצרת דינמיקה מרתקת.

ככל שמתברר טיב המסתורין שנמצא במוקד העלילה, כך מתבררת הפרשנות המסקרנת של היוצר למושגים כמו שכר ועונש וגאולה. וכמובן, גם כאן, שדי העבר הופכים ממטאפורה לסיוט אמיתי של ממש. לפרקים נדמה ש"טקס חצות" היא מין זיקוק של המון נקודות מוצלחות ביצירות מוכרות אחרות מז'אנר האימה/מסתורין, אבל כמכלול היא לא רק עומדת בפני עצמה, אלא מייצרת חוויה שמפרידה אותה מאחרות, ונותרת כזו עד לסיומה המטלטל.

שם מקורי: What We Do In The Shadows
גוף שידור: FX (בישראל ביס)
במצעד 2020: מקום 12

עם סיומה של העונה השנייה נדמה היה ש"מה שקורה בצללים" מוכנה לשבור מוסכמות ברמה העלילתית שלה. אחרי 20 פרקים של צחוקים ושיגועים באחוזה, נוצרה מסה קריטית שתאפשר לחבורה להתנסות בסיטואציה חדשה עם כללים שונים לחלוטין מאלו שהכרנו. במשך מרבית העונה השלישית התחושה הייתה שהסדרה נמנעת באופן מעט מאכזב מלהתחייב לקפיצה הזאת מעל התהום, ושומרת על המוכר והבטוח - גם אם המצחיק והיצירתי. אלא ששני פרקיה הנועלים הבהירו שגם אם הלחיצה על הגז התעכבה מעט, היא בהחלט עומדת להגיע.

בשקט ובחכמה, בעוד פרקי העונה מתגלגלים להם בין הרפתקאות כמו ביקור נפלא באטלנטיק סיטי, הימלטות של ערפד אגדי, מפגש עם סירנה ופרק אדיר על מרכז וולנס לערפדים - טמנה "מה שקורה בצללים" צמד עוגנים עלילתיים שנבנו כמעט בהיחבא, עד שנחשפו במלוא עוצמתם בסוף העונה. הראשון הוא ניסיונותיו החוזרים והכושלים של ננדור למצוא אהבה ומשמעות לחיי האינסוף שלו, והאחר הוא ברומאנס מפתיע שנבנה בין שתיים מהדמויות הכי הפוכות בסדרה: קולין רובינסון ולזלו.

צפייה בעונה כולה מגלה בדיעבד כמה חכמה ומתודית היא הבנייה הזו, כולל בבדיחות שנראות אגביות בפרקים שונים ולפתע מתבררות כהרות גורל. הכתיבה החכמה הזו מעידה לא רק על האומץ של כותבי הסדרה לאתגר את עצמם, אלא גם על העובדה שלא הסכימו לעשות זאת כלאחר יד. זהו לא טוויסט מקרי שנוחת יש מאין, אלא התפתחות הדרגתית שמתגבשת לכדי סיום שטורף את הקלפים.

שם מקורי: The Great
גוף שידור: הולו (בישראל ביס)

הקומדיה ההיסטורית השחורה על קורותיה של הקיסרית הדגולה של רוסיה, סוטה משמעותית מהתיעוד ההיסטורי, אבל אם כבר סוטה - המוטיב הבולט ביותר בה הוא הוולגריות שלה. הדמויות של "קתרינה" לא רק מלאות תשוקה, אלימות ובוטות, הן אינן מרסנות את עצמן ולו לרגע לתבניות של התקופה. התוצאה היא קצב רצחני של גסויות קורעות מצחוק, שצפייה אחת לא תספיק כדי לקלוט ולהעריך את כולן. אלא שלצד החופש העלילתי והסגנוני שהיא מרשה לעצמה, מסקרן לגלות כמה היא מצליחה ללכוד את המהות הרוסית. ארץ קשוחה ושוחקת, עם היסטוריה של מנהיגים מנותקים ואדישים לחיי אדם, אכזרית לעתים קרובות, שהחיים בה קשים והסיפוקים מעטים, אבל באותה מידה מעוררת בקרב ילידיה רגשות אחווה, זהות ופטריוטיות כמעט בלתי נתפסים למביטים מבחוץ.

הדמויות של "קתרינה" דוקרות, יורות ומחסלות בהינף יד, מבטלות ומרוממות אנשים כפי רצונן ומבלי להניד עפעף. ואף שכל אלה נשמעים כמו מתכון ליצירה קרה ומנותקת, דווקא הסתירה הזו בין הרוח הרוסית לבין הלב הרוסי, מאפשרת לנו להתאהב בגיבוריה. גם אלו שנראים בתחילה בלתי נסבלים בעליל. ככל שהיא מתקדמת, כך הולכים המטענים והעלילות שנטוו במהלכה, ומתכנסים לסיפורים מותחים ומפתיעים, מאפשרים לדמויות שבה להתעלות על הציפיות מהן. היעדר המחויבות לפן ההיסטורי, מזמין גם את מי שמכיר את הסיפור המקורי להיטמע בהרפתקה. ובעיקר, "קתרינה" (עוד שם עברי מבאס) מתכתבת בחוכמה ובלי פאתוס עם אתגרים וחולשות אנושיות מודרניות, כמו אישה אינטליגנטית ושאפתנית שמנסה לנווט את דרכה בעולם ששרוי בדומיננטיות גברית מוחלטת.

שם מקורי: How to With John Wilson
גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes, HOT ו-סלקום tv)
במצעד 2020: מקום 10

אחת הפנינים החבויות של הטלוויזיה ב-2020, ממשיכה להיות כזו גם בעונה השנייה שלה. לשם שינוי, מדובר באמת בסדרה שאין דרך לתאר אותה מבלי לצפות בה קודם. היא לא "כמו" הדבר ההוא שכבר ראינו פעם. לכאורה, "המדריך לחיים בניו יורק" היא אוניברסלית, מדברת על נושאים שכולנו מכירים, אבל בעצם היא מאוד אישית. מסע מרתק, מפתיע, ביזארי, מצחיק מאוד ולא אחת גם טראגי, בזרם התודעה של היוצר שלה. ווילסון הוא לא סתם דוקומנטריסט, ו"המדריך לחיים בניו יורק" היא לא עוד רשומון. יש בה ממד פילוסופי, שרואה בדברים רגילים לחלוטין זווית חדשה שלא היינו מצליחים לגלות בלעדיה. אחת מהסיבות לכך היא היכולת של ווילסון לחבר בין הקריינות המגומגמת וההססנית במכוון שלו, לבין תיעודים אקראיים שאיכשהו מתחברים בעזרתה לסיפור שלם. כך, למשל, הופך רצף של לוחיות זיהוי של רכבים לסיפור מבריק על זוגיות.

וזהו בעצם הסוד כולו. "המדריך לחיים בניו יורק" היא קודם כל שיעור באיך מספרים סיפור במובן הגולמי ביותר של המילה. כשווילסון מתלבט אם הוא מעוניין להפוך להיות בעל נכס בניו יורק, הוא לא הולך להשוות מחירים במנהטן או לבדוק עלויות משכנתה. הוא בוחן את האופן שבו בעלות על נכס משנה את הסיפור של חיינו, את מה שהיא עושה לנו כבני אדם. בפרק שעוסק בחנייה, הוא בוחן איך ההתמכרות לשמירה על הקיים מונעת מאיתנו לנוע קדימה. וכך זה בכל פרק ופרק, פעם אחר פעם מה שחשבנו שאנחנו עומדים לראות, מתברר כשונה לחלוטין. החיבורים הקטנים האלה שמייצר ווילסון בין אנושיות ושאלות גדולות, בצירוף חוש קומי מאוד מפותח ואומנות של ממש בפיתוח וטיפוח סיפור, הופכים את הסדרה הזו לאחת המהנות, המחכימות והייחודיות בנוף הטלוויזיוני שלנו.

שם מקורי: Invincible
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

טיבה של "בלתי מנוצח" לא ניכר מיד. סיפורו של נער בן 17, בנו של גיבור העל החזק ביותר בכדור הארץ, שרק מתחיל לגלות את כוחותיו ומגלה שהמציאות שונה מכפי שדמיין, נראה בתחילה כמו מין "סמולוויל" - סיפור התבגרות נינוח למדי על נער שמגלה את כוחותיו המדהימים באמת. אבל זו אשליה. עד מהרה מבהירה הסדרה שהיא הרבה יותר בוגרת והרבה יותר אפלה. את הלוק וההרגשה המוכרים שהיא מנחילה היא מנצלת כדי לשמוט לבסוף את השטיח מתחת לרגלינו.

זו אפקטיביות ש"בלתי מנוצח" משמרת לאורכה באמצעות מסתורין. למה קורה מה שקורה, למה דמות מסוימת עושה את מה שהיא עושה. זה לא היה עובד אילולא דמותו של מארק, בדיבובו הנפלא של סטיבן יאן. הוא מזכיר את ספיידרמן של טום הולנד - נער חביב מן השורה, גיק שמבקש לעשות את הדבר הנכון ומתלהב מיכולותיו החדשות בזמן שהוא מגלה עוד ועוד מהן, ובמקביל גם מתאהב בנערה מבית הספר ומתחבר עם נערה אחרת כחלק מזהותו הסודית. השילוב הזה בין דרמת התבגרות קומית למותחן קונספירציה מפחיד לסדרת אנימציה מוקצנת - פשוט עובד. הוא נותן דגש להשלכות הרגשיות, וההשלכות בכלל, שבאות עם כוחות בלתי רגילים. זה מה שיפה ב"בלתי מנוצח". היא משחקת במגרש משחקים מוגזם, אפילו אינפנטילי - בניגוד ל"הבנים", למשל - דווקא כדי לקרקע ולהאניש אותו.

שם מקורי: The Bureau / Le Bureau des Légendes
גוף שידור: קאנאל פלוס (בישראל בהוט)

אחת הסדרות הצרפתיות המהוללות של השנים האחרונות הגיעה לפני כמה חודשים לישראל בשעה טובה, וכל מה שאמרו עליה התברר כנכון. היא אלגנטית, אינטליגנטית, מורכבת, מדוקדקת, אותנטית, מותחת, סבלנית, חכמה ובלתי מתפשרת. סדרה שסומכת כל הזמן על בינת הצופים בלי להגיש להם את המידע בכפית. "הסדרה הכי טובה שנוצרה אי פעם בצרפת", על פי לה פיגארו.

הנימה התכליתית של "הסוכנות" - דרמת ביון שהתחקתה אחר עבודתם של סוכני השירות החשאי הצרפתי מהמטה בפריז וברחבי העולם - מתבטאת באיפוק רב שלפעמים הוא בעוכריה. הוא ניכר יותר מכל בפניו החתומות של הגיבור, גיום דבאיי/פול לפבר/מלוטרו (מתייה קסוביץ), שדמותו קרת רוח כמעט בכל מצב, כולל כשחייו או חיי אהוביו בסכנה. אבל ככל שהתקדמה הסדרה, הבלימה הרגשית שלו ושל "הסוכנות" רק זיקקה את הרגעים שבהם נרשמת חריגה ממנה. כשגיום עצמו מזועזע, כבוי, שבור, המשמעות היא שקרה משהו באמת-מהפך-קרביים, וההשפעה הזו אפקטיבית ביותר.

באמצעות סיפורו כמרגל שחזר ממשימה בסוריה ואז גילה כי אהובתו (זינב טריקי) שנשארה מאחור הגיעה גם היא במפתיע לפריז, תיארה "הסוכנות" לאורך חמש עונות את הטרגדיות, קטנות ואדירות כאחד, השזורות במלאכה שכל מהותה היא העמדות פנים כדי להגן על חיי אדם. ההתקרבות הרגשית אל אהובה, אהוב או סתם חבר, רק כדי לנעוץ בהם סכין בסופו של דבר בשם ההגנה על המולדת - היא המחיר שעל הסוכן להקריב גם בתוך עצמו. "הסוכנות" הפליאה להמחיש כמה קורבנות משניים גובה העיסוק המקצועי הזה, וכיצד הכל - משרות, יחסים בין-לאומיים, חיי אדם - תלוי כחוט השערה כאשר האהבה והחובה מתנגשות.

שם מקורי: The Nevers
גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes ,HOT ו-סלקום tv)

כל כך הרבה קורה ב"נשות הלעולם לא", סדרת הפנטזיה שיצר ג'וס ווידון - דמויות, אלגוריות חברתיות, שחזור תקופתי, אחווה, קסם, מסתורין - וכל אלה בשישה פרקים בלבד. כמו תמיד אצל ג'וס ווידון ("באפי קוטלת הערפדים", "הנוקמים"), יש כאן נשים גיבורות, שימוש בעל-טבעי כאלגוריה, כתיבה שנונה רוויית משפטי מחץ, עקיצות בין הדמויות והוצאה תכופה של אוויר מבלונים אפיים. יש גם שטח אפור גדול ומתעתע להפליא בכל הנוגע לנאמנויות שלהן, מיתולוגיה מורכבת שהולכת ומעמיקה, תחושת סכנה ממשית לדמויות מרכזיות וכן הלאה. במילים אחרות, חלאה דו-פרצופית ככל שיהיה, ווידון יודע לכתוב ולברוא עולם.

תחושת הגודש בתחילת דרכה של "נשות הלעולם לא", מזכירה את הפרקים הראשונים מלאי האינטריגות, הדמויות וההיסטוריה של "משחקי הכס" (או להבדיל - "הסמויה"). בדומה, בצפייה חוזרת קל יותר לראות כיצד "נשות הלעולם לא" מיטיבה לסדר את כל כלי המשחק על הלוח, ואז לשחק איתם ועם הציפיות שלנו. עדות לדקדוק ולחישוב שננקטו בתסריט ובבנייה. אבל מעל הכל, היא פשוט כיפית ומפליאה להפיח חיים במספיק מהגיבורות כדי שנרצה לשהות עוד במחיצתן. יותר מכל אמורים הדברים לגבי צמד הגיבורות אמליה ופננס (לורה דונלי ואן סקלי), הכימיה הנהדרת והאחווה בין השתיים מזריקה המון קסם לעולם שגם ככה עתיר ממנו, ופננס ספציפית היא עששית בוערת שמגרשת תמיד את החושך. בונוס: הסדרה כוללת את אחד הקרבות הטלוויזיוניים המדהימים של השנה.