ייתכן שיש לקרוא את "עולם קטן" מהסוף. "הספר הזה נכתב מתוך עצב", כותב הסופר והחוקר דרור בורשטיין באחרית הדבר לספרו, העוסק בחרקים ובמקומם בספרות. "הכחדת החרקים בידי האדם היא משקולת על הנשמה".
בידיעה שהופיעה לפני חצי שנה בניו יורק טיימס, מסופר בין השאר כי הגחת הציקדות מתוך האדמה, המתרחשת בדרך כלל כל 17 שנה, מתעכבת השנה בכמה אזורים ואולי לא תתרחש כלל, ככל הנראה בגלל השפעת האדם - שימוש בחומרי הדברה, הרס בתי הגידול ופלישת סוגים שונים של מינים טורפים.
הציקדות תיעלמנה ואולי גם תיעלם חלילה קול שירתן המופיע, בארץ לפחות, בעיקר בחודשי הקיץ. אלה הציקדות שהסופר מאיר שלו הקדיש להן פרק שלם ברומן הראשון שלו, ועל קולן כתב כי "זוהי זמרתה האמיתית של הארץ הזאת", ואילו חוקר הספרות אריאל הירשפלד בספרו "רישומים של התגלות", כתב שקולן "ראוי להיקרא קולו של הקיץ".
אבל הספר הזה הוא לא רק על ציקדות, אלא על עולם שלם של חרקים - נמלים ודבורים, פרעושים וזבובים, צרצרים וחגבים, שפיריות ותיקנים, הלא הם הג'וקים המפחידים, המקיימים עולם שלם ותוסס של חיים מתחת לכיור או למקרר, או החרק הידוע בשמו המדעי כ"מלדרה מטרידה", אבל אנחנו כבר בתור ילדים נהגנו לקרוא לו פשוט "חומייני", על שם האייתוללה רוחאללה חומייני, מנהיג המהפכה האירנית. וכמובן הפרפרים - היצורים היפהפיים, ששובים את לבנו במניפת כנפיהם הצבעוניות, אבל הם חיים לפעמים רק שבועיים וחצי או שלושה שבועות.
עולם שלם של חרקים וגלגולם הספרותי - החל מ"רק על עצמי לספר ידעתי / צר עולמי כעולם נמלה". השיר הידוע של המשוררת רחל, שנכתב כשנה לפני מותה, ובהמשך הצרעות שמופיעות בין השאר בסיפור הפותח של הספר "מקדמות" של ס. יזהר, שנכתב אחרי שלושים שנות שתיקה ספרותית ובו הוא מתאר את ימי ילדותו בחווה הניסיונית של קיבוץ חולדה, בתל אביב וברחובות.
כל חרק והגלגול הספרותי המורכב שהוא זוכה לו, לטוב או לרע, במקום שבו הוא לא רק שיקוף של איזה תיאור יבש מתוך ספר שעוסק באנטומולוגיה (חקר החרקים ופרוקי הרגליים), אלא ביטוי צלול לעמוק שבפחדים.
ואם נחזור לציקדות שפתחו את הסקירה הקצרה הזאת, חיפוש קצר במרשתת מעלה שלפני חצי שנה בערך הן היו אפילו גיבורות של כתבה בחדשות ערוץ 12, אבל אז ההופעה שלהן, שמתרחשת כאמור כל 17 שנה, קיבלה חזות הרבה יותר מפחידה ומאיימת: מיליארדי ציקדות, כך נאמר שם, עולות מן האדמה ומתעופפות לכל עבר, והנאמר שם הזכיר יותר מכל סרט אימה כמו "מלחמת העולמות" של סטיבן ספילברג, שבו פולשים מהחלל החיצון נוחתים בחוף המזרחי של ארצות הברית, פותחים במלחמה נגד האנושות ומאיימים להשתלט על כדור הארץ. כלומר, מתבונן אחד קשוב ורגיש יאזין בקשב רב לשירתן, ומתבונן או צופה אחר יתבונן בהן מבועת.
שתי הנימות האלה ביחס אל החרקים - זו החומלת, הרואה בהם יצור חי הראוי לכבוד, וזו העוינת, הרואה בהם מטרד מסוכן, מופיעות לאורך כל הספר גם בגלגולים הספרותיים השונים שבורשטיין, ברוחב ידיעה ויריעה מפליאים ומרשימים ממש, מביא מהם בשפע. כך למשל ב"טיטוס אנדרוניקוס", הטרגדיה הראשונה שכתב שייקספיר ב 1594, הוראת הבימוי היא - "מרקוס מכה בצלחתו עם סכין". בתגובה שואל אותו אחיו טיטוס:
"במה תכה כך מרכוס בסכין"
ומרכוס עונה: "בזה אשר הרגתי - זבוב"
טיטוס נרעש ומטיח במרקוס:
"ארור, רוצח! את לבי הרגת"
ומרכוס מבהיר לו בנימה מעט סרקסטית: "אבוי מילורד, רק זבוב הרגתי פה".
אני מניח שמי שיקרא אפילו רק חלק קטן מתוך הספר היפה כל כך של בורשטיין, לא יוכל מעכשיו לפטור את עצמו באמירה "רק זבוב הרגתי פה", ואולי אפילו יאמץ את מה שאומר טיטוס במה שנראה כנאום מלא חמלה על חרקים:
"רק! איך, אם אב ואם היו לזבוב?...
זבוב כה מסכן ולא מזיק
אשר זמר זמזומו החינני
בא הנה לשמחתנו, ואתה
אותו הרגת"
אגב, באופן מוזר, משהו ברטוריקה של המשפט הזה מזכיר את מה שיגיד אחר כך הסוחר היהודי שיילוק ב"סוחר מוונציה": "אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות?". אולי הדימוי המבעית והמאיים של הזבוב העוקץ, נדבק כבר אז ליהודי ולזר.
חובבי ספרות מובהקים ימצאו כאן עוד מטמונים רבים. שירי הייקו ואפילו ציטוטים מספרות חז"ל, שאינה מתמקדת בדרך כלל בטבע אלא באדם. כל אלה יצטרפו למאמץ שעושה בורשטיין "להחזיר באמצעות הספרות את האנשים לתוך העולם", כמו שהוא עשה בין השאר בספר הקודם שלו "לטובת הציפורים", שבו לקח אותנו למסע אל הציפורים של הספרות העברית, מהתנ"ך ועד לשירה בת זמננו.
ולסיום ראוי אולי לחזור אל מה שפותח את הספר: כשנשאל הדלאי למה מהו לדעתו הדבר החשוב ביותר שיש ללמד ילדים, הוא השיב: "למדו אותם לאהוב חרקים".הספר הזה לוקח אותנו למסע אל אחד המופעים המרהיבים והעתיקים ביותר של החיים עלי אדמות. מופע שבלעדיו אולי חיינו כאן לא היו אפשריים.
"עולם קטן" / דרור בורשטיין. הוצאת ידיעות ספרים, בבל. 348 עמודים.