בשנת 1999 להקת היהודים זכתה בתואר "להקת השנה" של גלי צה"ל. עברו יותר מעשרים שנה, אבל לדור שחווה את הניינטיז, זה עדיין משפט בלתי נתפס. קצת כמו "בני סכנין זוכה בגביע המדינה", "דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית" או, לחילופין, "ישראל ואש"ף חתמו על הסכם שלום". משפטים שהיו באמת. שמענו אותם באוזניים, אבל במרוצת השנים הם עדיין נשמעים בגדר הזיה. בזמן אמת, אף אדם שפוי לא היה מהמר על זכייה של היהודים בתואר להקת השנה של אחת מתחנות הרדיו שהתעלמו לחלוטין מקיומה במשך שנים.
זה קרה קצת אחרי שהאלבום השני של הלהקה יצא לחנויות, זה גם הרגע שבו היהודים הפכו מלהקה מחתרתית למועמדת לגיטימית ללהקה הגדולה בישראל. ההיסטוריה תזכור תמיד את "מציאות נפרדת", אלבום הבכורה של היהודים, כיצירת המופת שלהם. בפרספקטיבה של 26 שנה (פאק, איך זה קרה?) ההיסטוריה לא טועה. אלא שבזמן אמת, דווקא האלבום השני של היהודים, שנקרא פשוט "היהודים" - כמו האלבום הלבן של הביטלס, כמו האלבום השחור של מטאליקה - הצליח לזקק בצורה מושלמת את מה שהם היו עבור המעריצים שלהם באותו הזמן. הזכייה של הלהקה בתואר להקת השנה הייתה עוד מסמר אחד בארון של דיקטטורת המוזיקה הממוסדת של ישראל הישנה.
ההתעלמות הבוטה של תחנות הרדיו, לצד עלייתו של האינטרנט ככוח בלתי מרוסן, שמונע על ידי הקולות בשטח, הפכה את תחושת השייכות של הלהקה לאנרגיה שלא הייתה דומה לשום דבר שהיה קיים קודם בסצנת הרוק המקומית. מילות השירים, למי שטרח להקשיב, הפכו לבוטות יותר. כאלה שאין סיכוי שישדרו במהלך היום ברדיו, אם בכלל. לא שזה שינה למישהו. בתיכונים ברחבי ישראל ישבו תלמידים ושיננו את המילים האלה כאילו היו דברי אלוהים חיים.
עברו כמעט 30 שנה מאז שקופידון ירה את חיציו בשני חיילים בלהקת פיקוד גדנ"ע, והאהבה המשותפת שלהם למוזיקה ולקהל שלהם עדיין מהפנטת. במוצ"ש הם עלו להופיע מול אולם מלא בזאפה החדש בתל אביב, כשמאות ישראלים שכחו את מגבלות האומיקרון ובאו להתחבר לילד הניינטיז שנמצא בתוך כל אחד מהם. הזעם הקדוש עדיין היה שם. קשה להאמין שלאנשים האלה שנותנים בראש על הבמה יש ילד בתיכון, כמו שהיו רוב האנשים בקהל כשהם ראו אותם לראשונה.
כחלק מפסטיבל "גולדסטאר סאונדסיסטם", שמקדש ביצוע של אלבומים שלמים, הלהקה עלתה וביצעה את האלבום השני במלואו. זה הרגיש כמו פעם, ואפילו נראה כמו פעם. משהו בתאורה המינימליסטית של הבמה, שהייתה כזאת עוד בשנות התשעים, גרם להם להיראות בדיוק כמו אז. קסם שכזה. תום פטרובר היכה בגיטרה כמו ילד מאוהב, בזמן שאורית שחף נראתה כאילו נשארה "הפצצה" מהגלגול המקורי של הלהקה. הזמן סירב לגעת בהם, והמוזיקה שלהם נשארה בדיוק כפי שהייתה. מלוכלכת, בלתי ניתנת לאילוף ושולחת לנשמה (ולאוזניים) חיצים זועמים במינון מדויק.
הקסם התפוגג לרגע כשהלהקה הזמינה לבמה את ארקדי דוכין. לפתע הכל הרגיש מאוד אמיתי. הם ביצעו יחד את "זקוק לך" ואת "נאמר כבר הכל" מהאלבום הראשון של החברים של נטאשה. זו הייתה תוספת בלתי מזיקה של שני שירים מעולים, אלא נראה שלא באמת היה בהם צורך, בטח בעיבודים הדי נאמנים למקור. דוכין הצטרף ללהקה גם בביצוע הקאבר ל"אצלך בעולם" של מאיר בנאי. זה היה רגע מרגש, בטח אם זוכרים את העבודה המשותפת של דוכין ובנאי, אלא שהביצוע פשוט לא היה טוב מספיק. הלהקה פיצתה את הקהל עם סיומת אדירה להופעה ברצף של "ג'קי", "קח אותי (מי אמר לך)", "מחפש תשובה", ו"עוד ארון אחד".
מוזיקה היא כוח נוסטלגי בלתי נשלט. צליל מסוים ברגע מסוים יכול לזרוק את האדם הפשוט למעבה הזכרונות האישיים הכי כמוסים שלו. כך הדיסטורשן הקצר שמקדים בשבריר שניה את ריף הפתיחה של "סמי חופשי", השיר שפותח את האלבום השני של להקת היהודים, זורק אותי בחזרה לחנות "פיקדילי" בכיכר דיזנגוף בתל אביב. שם החזקתי בפעם הראשונה את האלבום הזה, עם התמונה הכי פרובוקטיבית שאי פעם נשאה כיתוב בעברית. כלב חמוד משתין על גוויה רקובה שנמשתה מהים. ברור שקניתי, בטח שהתמכרתי.
מעניין היה להסתכל על האנשים שהוציאו את עצמם מהבית באמצע מגפה עולמית, בידיעה מוחלטת שבאולם יהיו לפחות כמה אנשים אסימפטומטיים שיכולים להדביק אותם בנגיף. זה נע בסקאלה שבין טירוף לטיפשות, בין חוסר אחריות לנאמנות. מוזיקה היא עדיין איזון שמחזיק אותנו צפים מעל המים, בימים סוערים כאלה שכל כך קל לטבוע בהם בתוך ים של היסטריה אינסופית. כל מי שהגיע להופעה לקח סיכון, אבל ידע שהוא עושה את הדבר הנכון. למען האמנים שהוא אוהב, למען הנפש שלו שזקוקה למעט דיסטורשן כדי לצלוח את התקופה הזאת.
יש מי שיגידו שזו טעות להתקהל בתקופה הזאת (אפילו שזה חוקי ומותר), ויש מי שיגיד שצריך לתת מדליה לכל אחד שממשיך להניע את גלגלי הכלכלה, ובטח עוזר לתת קצת חמצן לעולם התרבות המקומי. אני בעיקר הסתכלתי על הבחור שעמד לצדי, עם מסכה על הפנים וכיפה על הראש, שניצל את העובדה שפיו מוסתר על ידי פיסת בד, כדי לשיר בזעקה את כל המילים של "עידן האלוהים". מהתקרה השקופה של הזאפה החדש ניתן היה לראות את הירח. מי שהרים את הראש יכול היה לדמיין פרפר שעף אליו. איזה דבר זה מוזיקה.