אנדריאה ארנולד היא אחת הבמאיות המוערכות בעולם, וכל סרט חדש שלה מסתובב ברחבי תבל. במסגרת הסיבובים האלה, הקולנוענית אוהבת במיוחד את הקרנות הבכורה בלונדון, בסיס האם שלה, כי זו הזדמנות מבחינתה לחלוק את עבודתה עם חברים, חברות ומשפחה, לחגוג איתם ולקבל מהם חיבוק חם.
אך הקרנת הבכורה של סרטה החדש, "פרה", היתה סיפור אחר. "זו היתה חוויה אינטנסיבית", היא מספרת. "בקוקטייל אחרי ההקרנה, שבעה אנשים בכו. אחת מהן היתה חברה טובה שלי, וכשדיברנו למחרת, היא עדיין בכתה".
גם במהלך הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט, בקיץ האחרון בפסטיבל ירושלים, התגובות היו קיצוניות, ואחד הצופים חווה התקף חרדה. בהקרנות אחרות היו צופים שהקיאו. ואכן, זה סרט קשה, מהסיבה הפשוטה שהוא מתעד את המציאות - והמציאות קשה.
כמשתמע משמו, "פרה" מתרחש במשק חלב תעשייתי ועוקב אחר פרה אחת, מהמלטת העגל הראשון שלה ובמהלך חיי היומיום, במסגרתם הרפתנים חולבים ממנה את כל מה שרק אפשר, עד שכבר אין להם צורך בה. יש הקוראים לה פרה מספר 1129, ויש הקוראים לה לומה. ארנולד עוקבת אחריה באינטימיות, בחמלה ובחסד שמדגישים עוד יותר את האנושיות שלה, והתוצאה היא חוויה קולנועית פיוטית, מטלטלת וקורעת לב.
ארנולד מספרת כי שמעה על רבים ורבות שהחליטו בעקבות הסרט לחדול מצריכת חלב, אך זו לא היתה המטרה שלה. "רציתי להראות תודעה לא אנושית", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות לקראת הקרנות מיוחדות וחד פעמיות של "פרה" בסינמטק ירושלים בשבוע הבא. "עניין אותי לבדוק - אם נעקוב אחר חיה במשך מספיק זמן, האם נצליח לראות את התודעה שלה? בחרתי דווקא בפרה כי פרות עובדות כל כך קשה, נכנסות להיריון ונותנות חלב כל החיים. את לומה בחרתי כי אמרו שיש לה אישיות ואופי".
"מבחינתי, הסרט הוא חוויה רוחנית. אני רוצה שהקהל ירגיש שגם הפרה מרגישה. בגלל זה, אמרתי לצוות שלא נהיה כמו זבוב על הקיר בזמן הצילומים. לא נעמיד פנים שאנחנו לא שם, כי אני רוצה לראות ולהראות איך הפרה מגיבה. אני חושבת שהסרט גורם לצופים ולצופות להסתכל אחרת על פרות, ולא רק עליהן. אנשים אמרו לי שבעקבות הצפייה, הם מסתכלים על הכלבים שלהם בצורה שונה".
איזה עוד תגובות קיבלת?
"אולי בגלל שאין בסרט דיאלוגים, הוא משאיר הרבה מקום לפרשנות. בגלל שהוא מתאר כיצד מפרידים בין הפרות לצאצאים שלהן, יש אנשים שפירשו את זה כסרט על אימהות. יש כאלה שראו בזה סרט על פוריות, או על כך שאין לנו חירות גופנית, ומעל הכל אנשים רואים בזה סרט על בדידות. מישהו אמר לי 'אני מסתכל בסרט וכל מה שאני רואה זה בדידות, בדידות, בדידות'. לכן גם הם לא כועסים עליי, למרות החוויה המאתגרת שהם עוברים. הסרט חודר להם למקומות עמוקים".
"לפרות במשק אין כמעט שליטה על החיים שלהן. הן חיות בין שערים ומנעולים. החיים שלהן מתוכננים מתחילתן ועד סופן, ובכל בוקר ובכל ערב אומרים להן מה לעשות ולאן ללכת. עד כמה אנחנו שונים מהם? גם לנו, כבני אדם, יש בסופו של דבר שליטה מינימלית על החיים שלנו, גם אנחנו לא יודעים אם מחר נלך למשחטה או למרעה".
העבודה על הפרויקט התחילה לפני יותר מעשור. "לקח זמן לגייס את הכסף, ואז לקח זמן למצוא את המשק הנכון ואת הפרה הנכונה", אומרת הבמאית. "צילמנו במשך ארבע שנים, ואז עבר זמן עד העריכה, שלקחה זמן גם כן, וכמובן שגם הקורונה עיכבה את השלמת הסרט".
עד כמה התוצאה סופית דומה למה שהיה לך בראש מלכתחילה?
"תמיד כשאני מתחילה פרויקט, יש לי איזה תמצית שלו בראש, אבל אז מגיעה המציאות, ולא כל מה שטוב על הנייר הוא כך גם בפועל. קראתי פעם שהפסל ג'קומטי התייסר כשראה את הפסלים שלו, כי הם לא היו דומים למה שהיה לו בראש. אני מתחברת לזה, ואני חושבת שכל מי שעושה משהו יצירתי מתחבר לזה. לפעמים אנחנו מצליחים לגעת בקהל, אבל זה לא אומר שהגשמנו את הרעיון שהיה לנו".
בתחילת דרכה, ביימה ארנולד סרטים קצרים. אחד מהם, "צרעה", הוא מן הסרטים הקצרים היפים בכל הזמנים. "עשינו אותו כל כך מהר", היא נזכרת. "כתבתי אותו ביומיים, צילמתי אותו בארבעה ימים וערכתי אותו בחמישה ימים. אולי זו הדרך הנכונה לעשות סרטים. אולי עדיף לעבוד מהר ובספונטניות ולא לתכנן יותר מדי".
לאחר מכן, ביימה ארנולד שורה של סרטים עלילתיים ארוכים שזכו להערכה ולתהודה. בהם, בולטים "דרך אדומה", "מחוץ למים" ו"אמריקן האני". שני האחרונים הם סרטי התבגרות ובמובן מסוים גם "פרה" הוא סרט התבגרות, אך במקרה שלו, הגיבורה לא פורחת וצומחת, אלא נידונה לגורל האכזר שקבעו לה בני האדם.
"אולי דווקא בגלל זה, 'פרה' הוא סיפור ההתבגרות האולטימטיבי", היא אומרת. "זה סרט שמדבר על איך לקבל את המוות, כי להתבגר זה להבין שהחיים הם לא לנצח. אני חושבת שלומה רק נעשתה יותר ויותר שלווה עם הזמן, והיא לא סבלה בסוף".
הסרטים של ארנולד תמיד מתאפיינים בפסקולים מופלאים, וזה נכון גם לגבי הסרט הזה. "השירים הם שירים שבקעו מתוך הרדיו בחווה", אומרת ארנולד. "אני לא חושבת שניגנו אותם בשביל הפרות, אלא בשביל הרפתנים, אבל אני מניחה שגם הפרות נהנו. זה היה רדיו שניגן שירי פופ ורוק בריטים עכשוויים, והרבה מהשירים האלה עוסקים בתשוקה, ערגה, אהבה והמחסור באהבה. כל הסוגיות האלה הולמות את הסרט בגלל העיסוק שלו בהפרדה בין הפרות והעגלים שלהן. לא בחרתי כמובן איזה שירים יתנגנו ברדיו, אבל גם לא יכולתי להכניס את כל מה שהתנגן, אז עשיתי תהליך של אוצרות ובחרתי חלק".
הסרט מסתיים עם השיר "Milk". בחרת בו בגלל השם שלו, או שזה רק בונוס?
"זה בונוס. זה שיר מדהים, שתמיד אהבתי, והוא שיר אינטנסיבי על תשוקה, אז הוא מאוד מתאים לסרט".
מה לדעתך העתיד של הפרות?
"עתיד קודר, כי במספרים אבסולוטיים, צריכת הבשר רק הולכת וגוברת. אמריקאים אכלו יותר בשר בשנה שעברה מאשר אי פעם בהיסטוריה. זה אומר שהאנושות תזדקק ליותר פרות, ותנאי המחייה שלהן יהיו קשים יותר".
מה תגידי על מישהו שצופה בסרט ואז הולך לאכול המבורגר ולשתות מילקשייק?
"אני לא שופטת אף אחד. לאנשים יש חיים מסובכים, צריך לקחת את זה בחשבון. הסרט הוא הזמנה לדיון, לא יותר מזה".
את חושבת שצריך להוסיף אזהרה לפני הצפייה בסרט?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי לפעמים. אולי זה דבר טוב שסרט מערער ככה. כך או כך, כשאת עושה סרט, האחריות שלך לא מסתיימת בתום העשייה שלו. זה לא שאני באה ואומרת 'עשיתי סרט, עכשיו הוא שלכן, והתגובה שלכן לא קשורה אליי'. אני חולקת עם הקהל את הסרט ואני חולקת איתו גם את הכאב שלו".
באיזו מידה עשיית הסרט השפיעה עליך?
"אני הרבה יותר מודעת לסביבה. אני כל הזמן מסתכלת לכלבה שלי בעיניים ומרגישה שיש לנו שיחות צפופות. לפני כמה זמן הלכתי בפארק עם חברה ואמרתי לה 'נדמה לי שאני שומעת עכברוש במצוקה'. היא אמרה לי בתגובה - 'מי חוץ ממך חושב שהוא שומע עכברושים במצוקה".
אם היית יכולה לשאול את הפרה בסרט שאלה אחת, מה היית שואלת?
"הייתי שואלת מה היא רוצה. הייתי רוצה להקשיב לרצונות שלה".
לסיכום, מציין שהסיומת של הסרט בלתי נשכחת.
"נורא קיוויתי לסוף משמח ורומנטי יותר. הייתי רוצה לצלם את הפרות רצות לעבר השמש, אבל זה לא מה שקרה".
"פרה" יוקרן בסינמטק ירושלים בשבוע הבא - רביעי 26.1 ב-21:00, שבת 29.1 ב-16:00 וראשון 30.1 ב-18:00. לרכישת כרטיסים ראו האתר הרשמי.