לאורך השנים, עולם הקולנוע נרתע מעיסוק רציני בדמות האם. לא מעט סרטים העמידו במרכזם אימהות ואת הקשרים ביניהן לבנים או לבנות שלהן, אבל הכיוון בדרך כלל היה קאמפי או פסיכוטי, כמו למשל בסרטי פולחן כמו "פסיכו" או "אימא יקרה".
בשנה האחרונה, לעומת זאת, אנחנו רואים שינוי כיוון: סרטים שעוסקים באמהות, ולכל הפחות מנסים לעשות זאת בצורה רגישה, מאוזנת ומורכבת - אם הם מצליחים או לא, זו כבר שאלה אחרת, אבל אין ספק שהגישה שונה לעומת העבר.
מדובר למשל ב"הבת האפלה" שעלה כאן לאקרנים לפני כחודש וב"קדימה קדימה" ו"אימהות מקבילות" של אלמודובר, שאמורים לצאת בהמשך השנה. כולם סרטים מוערכים, כולם עוסקים בדמויות של אימהות, ולעתים יותר מאימא אחת, וכולם בכוונה חסרי הומור, בטח שלא הומור שחור. הם מבקשים לבחון לעומק ובכובד ראש שאלות כמו מה זה אומר להיות אימא ומה זה אומר להיות "אימא טובה".
עכשיו, מצטרף לרשימה גם "אימהות אמיתיות" של הבמאית היפנית נעמי קוואסה, שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, וכמשתמע משמו מציג שאלה דומה אך אחרת - מה הופך מישהי ל"אימא אמיתית". האם זה עניין של ביולוגיה, או שמא של פסיכולוגיה?
על הנייר, נקודת הפתיחה מזכירה סרט יפני אחר שהוקרן בארץ לפני כעשור, "סיפור משפחתי". קצת בדומה לו, התסריט מתאר כיצד זוג שאימץ ילד זוכה לביקור פתע מצד אמו הביולוגית. אך האירוע הזה אינו ספוילר וגם אינו מרכז העלילה; הוא רק נקודת מפנה אחת בדרמה עתירת תפניות ונקודות מבט.
לסרט יש מעלות רבות. אחת מהן היא שקוואסה מחליפה בין הפרספקטיבות של הדמויות. היא אף פעם לא מביטה בהן מרחוק, אלא נצמדת לנקודת המבט שלהן, וכך מבטלת את הריחוק ואת הניגודיות בין דמות אחת לאחרת ובינן לקהל. כל זה מאפשר להבין כל אחת מהן, להזדהות עמה ולחוש כלפיה אמפטיה. מי שרוצה להבין כיצד ליצור דרמה מלאת חמלה ואנושיות, שיצפה ב"אימהות אמיתיות".
כדי להבין את נסיבות החיים של גיבורותיה, קוואסה מקפצת בין נקודות מבט ובין זמנים. פלאשבקים הם אחד הכלים הקולנועיים הבעייתיים בנמצא. לא פעם, הם כבדים ומגושמים, ויוצרים את התחושה שאנחנו צופים בשני סרטים שונים. לא במקרה זה: הבמאית משלבת בין מה שהיה ובין מה שיש עכשיו בצורה אלגנטית ומאוזנת, שמבטלת את ההיררכיות בין תקופות הזמן.
קוואסה ניצבת כאחת הבמאיות הוותיקות, הפוריות והמוערכות במולדתה. היא נבחרה לביים את הסרט הרשמי של אולימפיאדת טוקיו 2020, ו"אימהות אמיתיות" נבחר לייצג את יפן באוסקר הקודם, אם כי לא השתחל בסופו של דבר לחמישיית המועמדים הסופית. היא מוערכת גם בזירה הבינלאומית, וכמעט כל יצירה חדשה שלה משתתפת בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. גם סרט זה היה אמור לערוך את הקרנת הבכורה שלו בריביירה, אך הפסטיבל בוטל בזמנו בגלל הקורונה.
כמו בסרטיה הקודמים, למשל "אן", גם כאן ממחישה קוואסה את מקור ההערכה כלפיה. השליטה שלה באמצעי המבע הקולנועיים מוחלטת. הסרט מוציא את המיטב הן מן הנופים של יפן ועונות השנה השונות, והן מן הפנים של השחקניות. בולטת בהן אג'ו מקיטה, רק בת 19 וכבר אחת השמות הבולטים בקולנוע היפני של השנים האחרונות - היא כיכבה גם ב"המשפחה שלי" זוכה דקל הזהב ב-2018.
לקולנוע יפני, כידוע, יש קצב משלו, אחר מזה ההוליוודי. ב"הנהגת של מר יוסוקה", הסרט היפני הבולט של השנה החולפת. הקרדיטים מגיעים רק אחרי 45 דקות. כאן, עובר פרק זמן דומה עד שמגיעה התפנית העלילתית המשמעותית, משהו שבסרט אמריקאי היה קורה אחרי רבע שעה לכל היותר, אם לא כבר בטריילר. ובכל זאת, "אימהות אמיתיות" לא איטי ולא משעמם לרגע, ומשכיל רוב הזמן לשמור על רמת מעורבות גבוהה של הקהל.
מצד אחד, יש כאן איכויות ודקויות ספציפיות ליפן - הקצב, הסטייל, הנופים ומנגד, גם לא מעט ביקורת על החברה המקומית. בתחילת הסרט, למשל, הגיבורה מתבקשת לוותר על עבודתה ולהתחייב להיות אימא במשרה מלאה כדי שתיחשב כשירה לאימוץ. האם שמוסרת את בנה נדרשת גם היא לקורבן. בדרכה העדינה, קוואסה מאירה זאת באור ביקורתי, כמו גם נורמות חברתיות אחרות במדינה.
מצד אחר, יש בסרט גם ממד אוניברסלי, ואפשר בקלות גם לדמיין איך עושים לו עיבוד בשפות אחרות. הוא מעלה שאלות מוסריות ופסיכולוגיות שרלוונטיות לכל מקום, כולל לישראל. במציאות נורמלית יותר, אילולא הקורונה, קל גם לדמיין איך היה ממלא כאן אולמות. כך או כך, יהיה מה שיהיה גורלו הקופתי, את המהפך הקולנועי בכל הקשור לייצוג של אימהות כנראה שכבר אי אפשר לעצור.