למעריצי אבבא בעולם זאת הייתה שנה נהדרת. עם אלבום חדש ומדובר אחרי עשורים של שתיקה, ואפילו מעין סיבוב איחוד וירטואלי - אחת מלהקות הפופ הגדולות בהיסטוריה, אם לא הגדולה שבהן, שוב בסביבה. בין וריאנט לווריאנט, המעריצים בישראל יכולים לחגוג גם בחזית אחרת: המחזמר המצליח "מאמא מיה", שמבוסס כולו על שירי הלהקה וזכה גם לגרסה קולנועית, עולה בישראל בתיאטרון הבימה עם תרגום של השירים לעברית.
כזכור, העלילה - בקווים כלליים - עוקבת אחרי סופי (רוני דלומי), צעירה מאורסת ותמימה שגדלה באי חלומי ביוון יחד עם אמה דונה (מיקי קם), בלי לדעת מיהו אביה. חיטוט מקרי ביומן שכתבה אמה, ההיפית לשעבר, מגלה שיש שלוש אפשרויות סבירות (שרון אלכסנדר, דורון אורן ויגאל שדה) - והיא מזמינה את שלושת הגברים לחתונתה בשם אמה, בלי לגלות לה או להם, מתוך תקווה להבין מיהו אביה האמיתי. זה ייגמר, כצפוי, בסוף טוב.
מאחורי הכיף של השירים של אבבא מסתתר סיפור שמרני ובנאלי למדי, על חתונה כגאולה, ההיפיות כאשליה ותנועת הנגד העוד יותר שמרנית של הדור הבא - אבל נניח את זה רגע בצד. כדרכם של מחזות זמר מהסוג הזה, בסך הכל מדובר בתירוץ, שכן אחת לכמה דקות המלודרמה נקטעת ונזנחת, למרבה השמחה, לטובת ריקודים ושירים. אלו מגיעים בתרגום עברי קולח אמנם - אך מטבע הדברים הנוסחים הללו לא מוכרים לצופים. בסופה של ההצגה מבוצעים שלושה מהשירים במקור האנגלי, כך שהקהל יכול סוף סוף להתפרץ ולהצטרף למסיבה.
זה לא מופע שישנה את חייכם, אבל הוא פשוט כיף. אמנם המילה אסקפיזם עברה הזניה בתרבות הישראלית עד כדי הצדקת כל סוג של טמטום, אבל "מאמא מיה" באמת מספקת ערב משמח וידידותי לצופים, שההנאה ניכרת בו על כל העוסקים במלאכה. והחיוך הזה מידבק.
המחמאות צריכות להגיע קודם כל לשחקני(ות) המשנה. למשל אורנה דץ וחני נחמיאס כחברות הוותיקות של דונה, שגונבות את ההצגה פעם אחר פעם. מיקי קם עצמה נפלאה, וגם רוני דלומי, שאין מחזמר בהבימה שעולה בלעדיה, מספקת את הסחורה כזמרת הכי טובה על הבמה. תפקידי הגברים לעומת זאת חינניים אך גם מעט מגושמים, אם כי ייתכן שכך הם פשוט כתובים.
המנהל האמנותי של הבימה, משה קפטן, ביים את ההצגה. קפטן, שמתמחה בז'אנר, קיבל כאן את ההזדמנות להרים הפקת מיוזיקל מקסימליסטית, מהסוג שנדיר לראות בישראל, וניכר שהוא לא ויתר כאן על כלום (קשה שלא לחשוב על הפער בין הצבעוניות שיוצאת מתוך "מאמא מיה" לעומת האפרוריות וחוסר המעוף של "עוד חוזר הניגון", אף הוא מחזמר מבוסס יוצרים בבימויו). וכך חגיגת הנעורים הזאת, שנראית לפרקים כמו "נינג'ה ישראל - המחזמר", נדמית כמו אחת המסיבות הכי שמחות בעיר.
לא הכל הולך חלק כמובן. צריך לציין כי בהצגה שבה נכחתי אני, לפחות, נרשמה בתחילת ההצגה תקלת סאונד קשה, שאילצה את השחקנים לעצור (באלגנטיות, יש לומר) את ההצגה עד למציאת פתרון. זה יכול להתקבל בהבנה בהצגת חובבים, אך מביך כשמדובר בתיאטרון הלאומי.
אף שאין מה להחליף במקרה של סוס מנצח, יש גם להצטער על כך שהעיבוד המקומי נעדר לחלוטין קריצות לקהל הישראלי, שיכלו לתת קצת אדג' למופע המתקתק הזה. בכל תיאטרון אחר זה לא היה כל כך משנה, אבל אם כך, למה בעצם ההצגה הזאת עולה דווקא בהבימה? כן, "מאמא מיה" הוא מחזמר משמח ומהנה, שמוציא את הקהל עם חיוך - וטוב בכמה וכמה דרגות מחלק ממחזות הזמר המקוריים שהעלה התיאטרון בשנים האחרונות - ועדיין, לא עדיף שהתיאטרון הלאומי ישקיע את משאביו בהצגות פחות מסחריות ויותר רלוונטיות לציבור הישראלי? לראשי הבימה הפתרונים.