דגנית בלילה, גיבורת הנובלה "מוגבל", מסתובבת בבסיס הצבאי עם הספר "יאקוב פון גונטן", של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר. על עטיפת הספר שיצא בתרגום עברי (הוצאת עם עובד) לפני 32 שנה, מופיעים שלושה נערים משופדים בזה אחר זה על להבה של חרב מפלדת טולדו - הנער הראשון לובש מדים כחולים, הנער השני מדים אדומים, והשלישי צהובים. נדמה שכבר בתמונה הזאת מגולם בעוצמה רבה, מפלחת כמעט, כוחו של ספר הפרוזה הראשון שכתבה המשוררת אילה בן לולו, ויצא לא מזמן לאור.
עוצמה מפלחת, כי המספרת מקיימת ערבוב מרשים ומכוון של הקומי עם המחריד והעצוב, ולצד זה מאירה את עינינו ומזכירה לנו עוד פרט מוזר בתמונה שמופיעה על אותה עטיפה - שלושת הנערים המשופדים חובשים כובע מצחייה שחור, מותחים את רגליהם, מצמידים את עקביהם באותו האופן, מטים את צווארם לאחור וממשיכים לחייך גם כשהחרב מפלחת את לבם. ודומה שהציור הזה, החד, המצמיד בבת אחת את החיוך עם החרב, מקרין כאמור מאורו, ומדגים את כוחו של ספר הביכורים המיוחד הזה.
שתי נובלות לא ארוכות מרכיבות את הספר. הראשונה נקראת "המשתלה", ובו רונית, הגיבורה, היא צעירה בודדה המגיעה לעבוד במשתלה הממוקמת בשולי כביש ראשי. שם היא פוגשת גבר זר ובלתי מפוענח ונלכדת בסבך של תשוקות המחפשות פורקן. יחסיה עמו הם מסכת של שתיקות, הזיות ושברים, הד לעולמה שלה.
בנובלה השנייה, שנקראת "מוגבל", ניצבת כאמור דגנית, חיילת צנומה בעלת חלומות גדולים, המשמשת כמזכירתה של קצינת שלישות תמהונית שמושלכת מתפקיד אחד למשנהו ומגורשת מבסיס לבסיס.
הגרעין הזה של אי התאמה מתמיד והיעדר בית, על המשמעות הרחבה והעמוקה שלו, עובר כחוט השני לאורך שתי הנובלות היפות האלה. שתי הגיבורות, שהן אולי בכלל אותה גיבורה בשלב אחר בחיים, מבלות שעות על שעות בניסיון לטעת שורש, להיאחז, להתאים, להיות חלק.
כמו הנערים המשופדים בתמונה שממשיכים לחייך, כך שתי הגיבורות של בן לולו ממשיכות להיאחז בכל הכוח במקום שממנו הן מושלכות, ותנועת המטוטלת הזאת של הרחקה והשלכה, מול ההיאחזות והניסיון לחזור ולמצוא מקום, שבה ומכפילה את עצמה שוב ושוב במופעים שונים ועתירי דמיון, כמו למשל במקרה של החייל אורי שלזינגר, שנמצא בחדר ליד (בבסיס שבו היא נמצאת בערך חמש שעות) ועוסק ב"ציור של דיוקנאות וסצנות מחיי היום יום של חללי יום הכיפורים", כלומר בניסיון האבוד מראש להשיב את אותם חיילים לחיים.
מוטיב ההיאחזות מול ההשלכה והעקירה, בא למשל לידי ביטוי צלול גם בסיפור של כלב הלברדור השחור שמופיע בערך באמצע הנובלה "המשתלה", וזה בערך עיקרו: רכב שטח לבן וחדיש מגיע לפרדס ליד המשתלה ובתוכו גבר גלוח ראש ולידו אישה בשמלת כתפיות אדומה ושיער אדמוני. הם עוצרים ומשאירים שם את הלברדור השחור ונעלמים כהרף עין מהמקום. רונית תנסה להיחלץ לעזרתו של הכלב המושלך, אבל מעשה ההצלה לא יצלח אלא להפך - הוא יגרור אחריו עוד שורה שלמה של זוועות מקבריות ממש, שלא כאן המקום לפרט את כולן.
אחר כך מתפנה הגיבורה לטפל בדקל הטרקלין שעומד בכניסה למשתלה, והיא מנסה לתלוש עלה צהוב ומת מבין עליו הירוקים והארוכים כשוט, אבל גם המעשה התמים הזה מסתיים בפארסה גמורה, כולל ניסיון איחוי שיש בו גם צד קומי מובהק. כל זה בא לומר שגם ניסיונות האיחוי והתערבות במה שכבר נקבע אולי כמהלך דטרמיניסטי, נועדו כנראה לכישלון. ברגעים האלה הספר הזכיר לי חלק מהסרטים המוקדמים של האחים כהן ("רציחות פשוטות" למשל), כאשר כל ניסיון של הגיבור להיחלץ מתוך התופת המעיקה שבה הוא נלכד, גורר אחריו אסון גדול ומחריד עוד יותר.
הפרוזה של אילה בן לולו לא מציעה אם כן "גאולה", או כל סוג אחר של פתרון ספרותי כפוי, כי כמו שהיא אומרת בריאיון לכלכליסט: "מוגבל הוא גם כוחה של הספרות לגאול. הספרות היא לא גאולה, היא פשוט הכרח".
יחד עם זאת, שלא נטעה - הספר כתוב בתנופה גדולה, ויש בו לא מעט דמיון פרוע, מיניות לא מתנצלת ורגעים רבים של הומור (גם מקאברי כאמור) סוחף ומשחרר. כלומר ברגעים האלה הטקסט הספרותי מציע לנו בכל זאת סוג של הקלה והרחקה, זמנית לפחות, מהמועקה שהולכת כל הזמן ומתהדקת סביב צווארנו.
כמו כן נזהרת המספרת מהפח היקוש של "טובים מול רעים", כלומר מהמלודרמה. הגברים נתונים גם הם לסוג של הרחקה או גלות. ברטי, האיש המבוגר שאליו רונית מנסה להלחים את עצמה בכל הכוח, הוא גבר גרוש שהוצא נגדו צו הרחקה מהבית והוא חי בצריף רעוע ליד המשתלה. בנובלה השנייה, לאב יש עין אחת מזכוכית שנעקרת כל לילה ממקומה.
לא מעט מהדמויות של הגברים עוברות אם כן "סירוס סמלי", כמו שהעירה בצדק ד"ר שירה סתיו, חוקרת הספרות, שגם כתבה על הספר. הן "מתרוששות בעל כורחן מנכסי הגבריות המדומה", ובכך מתרוששת אולי מכוחה גם החברה הישראלית שבה הצבא נחשב לסמן חזק ולכור היתוך, מעין מערכת חינוך נוספת. תחנה חשובה בדרך להיותו של אדם אזרח מתפקד ויצרני.
באותו ראיון עיתונאי שהזכרתי אומרת בן לולו בצניעות נוגעת ללב שהמילה "מוגבל", מקפלת בתוכה שתי משמעויות: גם "limited", כלומר כמות מצומצמת וגם "restricted", כלומר לא מיועד לעיניים של כל אחד, ואני מרשה לעצמי לומר שכדאי מאוד שהספר הזה ייחשף ויקרא על ידי עיניים רבות ככל האפשר.
"מוגבל" / אילה בן לולו. הוצאת דביר. 196 עמודים.