עכשיו מפוספס: אלה לי נבלעת בתוך המילים של אביב גפן

בשורה השנייה ב"ורוד מבריק", השיר המשותף של שופט אקס פקטור אביב גפן ויוצאת הכוכב הבא אלה לי להב, הזמרת מדמה את עצמה לכוכב שזורח מעל שמי העיר. כוכב משקיף מלמעלה בשיר של גפן? זה נשמע מוכר מהיכן שהוא - פגשנו את זה כבר, כזכור, ב"אור הירח", "מסתובב", ו-"עונות", למשל. זאת אנקדוטה לא חשובה במיוחד, אבל היא ממחישה עד כמה "ורוד מבריק" הוא שיר מאוד גפני, בפרט בעולם הדימויים שלו. במילים הקודרות שלו, הוא מזכיר במשהו גם את העבודה של גפן עם כוכבת נולדת אחרת, נינט טייב, אי שם לפני כמעט שני עשורים.

זה נכון בוודאי גם מבחינה מוזיקלית. ברגעים מסוימים בשיר נדמה כאילו "ורוד מבריק" הוא מה שקורה כשמכניסים לבלנדר את הלהיטים המאוחרים של גפן, מגבירים את הקצב ומוסיפים תופים מתוכנתים וקול של זמרת. נכון, הוא לא הזמין סתם זמרת: אלה-לי להב היא אחת מכוכבות הפופ הכי מעניינות בישראל. בניגוד אולי למצופה, החיבור בין השניים הגיוני מאוד - זאת התוצאה המהונדסת שהופכת את כל העניין למלאכותי. הניסיון של גפן לתפור סביב אלה-לי שיר רוק הוא מעניין באופן עקרוני ולא מובן מאליו, אבל לא עומד בציפיות משני הצדדים, ומתקשה להלהיב, קל וחומר לרגש.

"ורוד מבריק" מתכתב עם הסטטוס של אלה-לי ככוכבת נולדת שנרדפת בידי מדורי הרכילות, ומן הסתם גם עם השנים המוקדמות בקריירה של גפן, על האיפור והפרובוקציות והעניין התקשורתי העצום שליווה אותו אז. "אני נזהרת לא להיות סינדרלה בחצות" היא שורה יפה בהקשר הזה. אבל אם גפן כתב כאן סיפור על אלה-לי, היא עצמה נבלעת בתוכו. הזמרת, שהראתה עד כה הרבה אומץ, מקוריות וחוצפה במובן הכי טוב של המילה והפתיעה בבחירות שלה, לא כל כך מצליחה לבטא בשיר הזה את היכולות והייחוד שלה. היא מספקת ביצוע סולידי, אך גם גנרי וחסר ברק - וככה השיר לא מצליח להמריא. נוכחותו של ברי סחרוף, צלע שלישית שהוזמנה למפגש הכוכבים כדי לנגן על הגיטרות, אפילו לא מורגשת.

יש מעט אמנים שאוהבים לשתף פעולה כמו שלומי שבת. גם השיר הזה הוא מתוך אלבום דואטים שלישי בדרך, והפעם מתארח כאן כוכב כמו איתי לוי, שנמצא בשיא הקריירה שלו. חיבור כזה יכול כידוע להסתכם בצל"ש או בטר"ש, אם השלם לא גדול מסך חלקיו. אבל נאמר זאת כך: אם דואט טוב באמת אמור להוציא את המיטב משני הצדדים - זה בדיוק המקרה שיש לנו כאן. "היין שנשאר", שהוא יצר עם אבי אוחיון, הוא אמנם שיר אהבה פשוט על מפגש בין אוהבים. זאת ההגשה המשותפת שהופכת אותו למשהו מקסים במיוחד.

שבת ולוי יודעים שניהם לפתוח גרון, אבל הפעם הם בחרו באסטרטגיה אינטימית במיוחד, אפילו ביחס לבלדה: השניים שרים את הבתים כל כך בשקט, וזה לבדו כל כך חזק ונוגע. קלרינט נוגה ודומיננטי (דוד דוידוב) מוסיף נופך חגיגי לשיר ומוליך את המנגינה לאיטו, וככל הנראה יוביל אותה גם להרבה מאוד חתונות. איזה שיחוק.

הנה תקציר הפרקים הקודמים: הכוכב המוזיקלי הגדול ביותר של השנה שעברה כבש אז את המצעדים עם בלדות מאוד מאופיינות, שמתכתבות עם סיפורו האישי כצעיר מיוסר, שסוחב איתו מראות קשים משירותו הצבאי. כנר התפוצץ בפזמונים, וזה עבד: "רסיסים" הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר אשתקד. אחר כך הגיעו גם "רוצה שלום" ו"נשלים את הכל", שהצליחו באותה השיטה.

עכשיו, חצי שנה אחרי השיר האחרון, כנר חוזר עם "מים עמוקים", ששוחה בדיוק - אבל בדיוק - באותה בריכה. מדובר בבלדת רוק איטית שכתבו צליל קליפי וערן קאשי, עם גיטרות שמזכירות את הלהיטים של גיא ויהל (מבט על הקרדיטים מגלה שיהל דורון אכן מנגן כאן). זה לא הדבר היחיד שמצלצל מוכר: גם המילים שלו נשמעות צפויות מדי בהקשר של כנר, והדימויים אף הם לא מקוריים במיוחד: "השקט צורח בסוף היום", "מחזיק את הראש מעל המים", "מבול של זכרונות יורד עליי, עוד מסע כבד שלא הצלחתי להשאיר מאחוריי" - זה סיפור שכבר שמענו. כנר זמר מוכשר עם הצלחה מוכחת, אבל בפעם הרביעית, זה פשוט כבר משעמם.

נומקה (נועם סדן) מסתובבת בסצינת האינדי כבר בערך עשור, ועם השיר הזה - מאוד יכול להיות ש-2022 תהיה השנה שלה.

"נראה שלעולם", שהפיקו תמיר מוסקט ויונתן קורן, הוא ממתק מוזיקלי שמתנהג הפוך ממה שמצפים ממנו: עיבוד פופ אייטיז כאילו תמים ומתקתק מרמז על שיר מסוג אחד, אבל עוטף שורות דיכאוניות ואירוניות על חיים מנוכרים ומבולבלים בלי אופק, כלים מלוכלכים ושיעמום עירוני - עם פזמון שבועט בראש בכל העוצמה. זאת אזעקת אמת: זה הולך להתנגן לכם הרבה באוזניות.