צוחק אחרון: גם מתוך הכאב והשיתוק, יגאל שילון ממשיך לגרום לכולם לחייך

לא כל פרומו עושה חשק לצפות במה שהוא מקדם, וזה היה המקרה של "מה קרה ליגאל שילון" ששודר אמש בקשת. הקדימונים האינטנסיביים היו בוטים עד כדי בחילה, והזמינו בוולגריות את הקהל לגלות מה "האירוע ששינה את חייו" ולמה הוא "שובר שתיקה אחרי שנתיים", כשדי ברור לכל שעושים כאן סנסציה נצלנית מעניין רפואי.

עזבו ששתיקה של שנתיים איננה באמת שתיקה, ושכמסתבר מהסרט - היא גם איננה באמת היעלמות, שכן שילון היה מעורב בשנתיים האחרונות בפרויקטים טלוויזיוניים שונים מרחוק ("צא מזה"). זו כמובן לא באמת הבעיה, כי אם ההפיכה של נכות לקליקבייט גס, והרידוד של הכל לכדי צעקות "מי זה?" ו"מה זה?" רגע לפני החשיפה. זה חבל גם כי מאחורי הפרסומות הגועליות הסתתר דווקא סרט חביב רוב הזמן, אמפתי ומשעשע, גם בלי להיות סנסציוני באמת (וטוב שכך).

שילון - האיש, הצחוק והסיגר - היה כזכור אחד הסמלים הבולטים של הטלוויזיה הישראלית, ומי שמזוהה יותר מכל עם תכנית המתיחות "פספוסים", שבעצמה ירדה מהמסך לפני יותר מעשור. לפני כשנתיים, כך מתברר, הוא מעד בביתו ונותר משותק. אחרי שיקום אינטנסיבי, הוא פונה לארז טל, עוד אייקון טלוויזיה מהניינטיז, ומציע לו לעשות על זה סרט. אלא שטל הוא על תקן פיון בלוח השחמט הזה - זה שילון שמנהל את ההצגה, ואפילו מראיין את עצמו, במקביל לשלל סרטונים שצילם לאורך התקופה.

"לאן נעלם יגאל שילון" מחולק לשני אגפים שלובים זה בזה. החלק הראשון, על הנפילה והשיקום, לא חרג מהמקובל: תיאור האירוע, שיחה עם בני המשפחה (כולל מפגש משעשע עם האח דן שילון), ואפיון החיים החדשים ששילון נאלץ לנהל במצבו. גם מתוך הקושי, הטאלנט הוותיק עדיין מצליח לעורר חיוכים - בשלל בדיחות, במשחקי מילים ובכלל ברוח הדברים. זה לבדו מעורר השראה ונוגע ללב. שימו את הציניות בצד רגע, זה רגע של ניצחון הנפש על הגוף.

ועם זאת, החלק השני מעניין הרבה יותר, ובו מתמקד הסרט במחווה לקריירה של שילון, ולמעשה לעידן טלוויזיוני שהיה ואיננו עוד, ורבים מכוכביו אינם כבר איתנו. בשיאו של החלק הזה מגיע שילון לאולפני הרצליה הריקים, פוגש בתפאורה שנזנחה, משחק עם מכונת צלילים ישנה ומסייר בין לוקיישנים של אבני דרך תרבותיות. הרבה יותר מאשר מגבלה זו או אחרת, אלה דימויים חזקים הרבה יותר לזמן העובר ולתהילת עולם שחולפת גם היא.

לא כל סצינה בסרט הזה נחוצה (המפגש המשונה עם חנן בן ארי, למשל, הוא רגע שמוטב שהיה נותר בחדר העריכה), ויש הרבה חזרות, אבל רוב הזמן הוא נמנע מקיטש אלא מתמקד בקושי עצמו. ואולם, מי שמספיק מבוגר כדי לזכור את העידן הטלוויזיוני הזה יודע מה חסר כאן: מבט ביקורתי על מה שאז אולי נראה לגיטימי והיום כבר מזמן לא (כמו מתיחה שבה "דאמב בלונד", כמו שאומר שילון, לוקחת את כל הקופה ב"מי רוצה להיות מיליונר") או בכלל על המוצר הטלוויזיוני שסיפק הפריים טיים של הזמנים ההם. את טל זה אולי לא מספיק מעניין, אבל זה למשל פספוס.

ואם כבר קדימונים מכעיסים: במקביל לקידום המופרע של "נינג'ה ישראל" בהפסקת הפרסומות (מילא), בחדשות 12 שידרו במהדורה המרכזית כתבה על הפעם האחרונה שבה יובל שמלא עולה למקצה מוקדמות (אפילו לא למסלול האחרון! יש עוד חצי גמר!) - כאילו שיש לאירוע הזה, הזניח עד כדי גיחוך, ערך חדשותי ולו העלוב ביותר. זה היה מצחיק לולא כל הפעמים שענקי תרבות הלכו לעולמם וקיבלו בקושי דיווח מתומצת וסתמי במהדורות - אבל זה בעצם מביש: אין הוכחה בוטה יותר לריקנות של הטלוויזיה המסחרית, ולבלבול העמוק שלה בין בידור, חדשות ופרסומות.