הרשת הסתלבטה קצת על הזמרת עדן בן זקן השבוע, אחרי שהקליטה שיר נגד הכחשת שואה כחלק מקמפיין בנושא, והופיעה במקביל על שלט חוצות ביזארי שנועד לאותה מטרה. את השיר ("זה לא סיפור, זו היסטוריה") כתבה אילנה קליין, ניצולת שואה בעצמה, ואת הקמפיין יזמה עמותת "חסדי נעמי", שמסייעת לניצולי שואה. כבודם במקומם מונח. בן זקן היא כוכבת גדולה, הנושא בוודאי חשוב, ובכל זאת האירוע הזה עורר בעיקר לעג. לפעמים, כל הכוונות הטובות שבעולם לא יכולות להספיק כשהתוצאה כל כך בעייתית.
בן זקן נמצאת במרכז הסיפור, אבל הבעיה לא קשורה דווקא בה. בשיא הכנות, טוב שהיא חשה צורך להביע הזדהות עם קמפיין בנושא כזה, גם אם השיר עצמו חיוור. כדאי לדבר בהגינות: לפופ המודרני, ההיפרי והנוצץ מאי פעם, אין ממש כלים טובים להתמודד עם פצע כל כך צורב. כמעט בלתי אפשרי להגיד משהו בעל ערך על נושא כל כך רגיש בשלוש דקות בעידן המסרים הפשטניים, שסמלו הוא האימוג'י. גם ז'אנרים שנוטים יותר לכבדות-ראש לא ממש מעזים לגעת בנושא הזה, אבל הפופ ממש מצוי במלכודת: גם אם ירצה, מי שחוגג את החיים הטובים של הרגע, את הנעורים ואת המסיבות יתקשה להיתפס ברצינות כשהוא שר על רצח עם. תשאלו את סאבלימינל איך זה הלך לו עם "אדון עולם עד מתי".
התירוץ הוא תמיד העלאת מודעות, שזה כמובן מבורך - אבל לעתים רחוקות עומד במבחן התוצאה. האם מישהו משלה את עצמו בגלל בלדה סנטימנטלית, סטנדרטית - וצריך לומר: גם די משעממת - מישהו יטרח ללמוד על השואה? כמובן שזאת ציפיה מגוחכת, וגם הקהל לא ממש קונה את זה. השיר שעלה ליוטיוב לפני כמה ימים עמד, נכון למועד כתיבת שורות אלה, על כמעט 75 אלף צפיות. "כמה שנים", שיר שבן זקן הוציאה בקושי יומיים לפני זה, עומד על 624 אלף - יותר מפי שמונה. העולם, אם כן, לא עצר את נשימתו לקראת קמפיין המודעות. אבל מילא. זאת לא סיבה לא להוציא שיר.
אבל האמת היא שהבעיה פשוט לא נמצאת בשיר. זה לא כל כך משנה אם מדובר בביצוע מרשים פחות או יותר של בן זקן, או אם הבלדה מרגשת או לא. זה כל מה שמסביב שהופך את "זה לא סיפור, זה היסטוריה" משיר זניח לחוויה שמעוררת אי-נוחות, ולא במובן שהמשורר התכוון אליו. במילים אחרות: הקמפייניזציה של השואה - כלומר הניסיון להפוך אותה לוויראלית, ורידודה לכדי דימויים בוטים, בטעם רע.
זה מתחיל כבר בשמו של הקמפיין, שמתעקש לדחוף את המילה "סטורי" מתוך איזו הנחה סמויה שהדרך היחידה לדבר עם הנוער היא באמצעות האינסטגרם. זה ממשיך בשילוט החוצות המופרע שמדביק את דמותה של בן זקן על תמונה של אסירי מחנה ריכוז, שנמצאים מאחורי גדר תיל - כאילו הפער בין הישראלית הצעירה, העשירה והמוגנת לבין אותם אומללים שניצבים בפני רוע ואכזריות שקשה לדמיין אותם - אינו קיצוני במיוחד. החיבור הוא שטחי, המסר לא ברור, השילוב קשה בעין: ויזואלית וקונטקסטואלית - זה פשוט שלט נורא.
חייבים לשאול: איך זה נראה הגיוני למישהו? אני מבין קטן מאוד בפרסום, אבל דבר אחד אני יודע: הדימויים האלה אינם זקוקים לחיזוק של ידוען - הם עוצמתיים וקשים לעיכול מספיק לכשעצמם. ולמה בעצם לפרסם קמפיין נגד הכחשת שואה ברחובות תל אביב, מלבד שנרגיש צודקים? הרי לא מתהלך ברחובות האלה אף אדם שתומך בהכחשת שואה.
מי שצלח את אלה וטרח להיכנס לאתר הקמפיין גילה כי הוא בכלל מופנה לממשלת פולין, בטענה שהיא פועלת לעוות את ההיסטוריה. גם אם המאבק במלחמות ההיסטוריה של הממשל הפולני הנוכחי הוא בוודאי לגיטימי - וזה נושא למאמר אחר - הרי שכאן נעשה דבר שאין לתאר אותו אלא כהזיה מוחלטת: באתר מוצג סרטון שבו דמותה של אווה בראון (!), בת זוגו של אדולף היטלר, "מראיינת" את ראש ממשלת פולין. הבנתם את הדאחקה? זה "הסטורי של אווה". אחרי שהיא מוכיחה אותו על מעשיו, היא "מודה" לו. הכיתוב על המסך: "וברכות מאדולף וממני ;)".
זה מבחיל ואינפנטילי. מילא שאף אחד לא ישתכנע מזה, אבל למה לגרום לנו להתבייש? אולי חשבו כאן שבשם חשיבות הנושא - כמו גם פוטנציאל הוויראליות, השיתופים והלייקים - הכל מותר. אבל זה בדיוק המקום שבו המדיום בולע את המסר, והקמפייניזציה עוברת את הגבול.
וזה עניין תקופתי: "Not Story, History" מגיע אחרי שלל פרסומים וכתבות על ניסיונות להנגיש את נושא השואה באופן טכנולוגי - מחשבונות טיקטוק שמוקדשים לנושא ועד מיזמי מציאות וירטואלית או רבודה שמביאים את אושוויץ אליך גם בלי לצאת מהבית. זה לא בהכרח רע, אבל כדאי להיות ביקורתיים לגבי התופעה הזאת: נכון, גדל כאן דור חדש של ילדים שמדבר בשפה אחרת ומשתמש בכלים אחרים כדי לעצב את עצמו. זה לא אומר שצריך לדבר אליהם רק במסרים פשטניים ובדימויים קיצוניים. כשמדובר באירוע הטראומטי ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, מגיע להם, וגם לנו, קצת יותר רגישות.