וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אשמתו של פרופסור שיף": ספרו המבריק של אגור שיף תוהה מי אחראי על הנרטיב של האחר

2.2.2022 / 13:38

ספרו של אגור שיף מתאר ניצול בן מאות שנים של היבשת האפריקאית ואנשיה, אך למרות הנושא הרציני, מדובר בספר משעשע מאוד ועתיר דמיון והמצאות ספרותיות, עד כמה שמוזר ומשונה להדביק את המילה "שעשוע" למין תיאור עניינים כל כך קודר ומזוויע

הסופר אגור שיף. רותי קנטור,
מקפיד להדגיש את המגבלה. אגור שיף/רותי קנטור

לפני כמה חודשים נסענו לביקור משפחתי קצר בהונולולו בירת הוואי. באחד הימים הצטרפנו לסיור שנערך בארמון של המלכה ליליואוקלאני. מי שמתעניין יוכל לקרוא במרשתת לא מעט על המלכה האחרונה של ממלכת הוואי, שהייתה גם מלחינה וסופרת. זה סיפור קצת סבוך, אבל באופן עקרוני היא שלטה בממלכה מה-29 בינואר 1891 עד ה-17 בינואר 1893, כלומר פחות משנתיים, עד שהממלכה נכבשה על ידי ארצות הברית במין תרגיל הונאה מתוחכם שלא כאן המקום לספר את כולו. בסופו היא נכלאה בקומה השנייה של הארמון הפרטי שלה במשך חמש שנים.

מה שמעניין בביקור בארמון הוא שהסיפור על המלכה הילידה, כולל אותו תרגיל הונאה מתוחכם, מסופר בידי אנשים לבנים, בעוד שהמקומיים ילידי הוואי, משמשים כסדרנים צייתנים ומנומסים. לפעמים הם מחייכים מאירים פנים במיטב המסורת של האי (בעיקר הנשים), אבל רוב הזמן עומדים ולא פוצים פה, והם יגידו מילה או שתיים רק במקרה שהם חושבים שאתה עלול לגעת בטעות באחד הפריטים שמונחים בחדרי הארמון, המשמש גם כמוזיאון.

נזכרתי בביקור הזה כשקראתי לפני כמה ימים את "אשמתו של פרופסור שיף", הספר הנפלא והמבריק שכתב הסופר אגור שיף, גם בגלל שבליבה שלו הוא מדבר בדיוק על העניין הבעייתי הזה - מי אחראי על הנרטיב של "האחר", או כמו שהוא מצטט כבר בפתיחה את מה שאומר החוקר השחור ג'ורג' אבואגייה (דמות פיקטיבית לחלוטין, ובכל זאת דבריה נוקבים וצורבים): "כשסופר אירופאי לבן כותב על אפריקה, בעל כורחו הוא משחזר פעולה נצלנית, קולוניאליזם ספרותי..."

זהו סיפור על פרופסור שיף, בן דמותו של המחבר (כמובן במין משחק מראות מתוחכם ומודע היטב לעצמו) שעומד בפני טריבונל משפטי שהוקם במין רפובליקה אפריקאית עלומה, כדי להכריע האם עליו לעמוד לדין בתוקף "החוק לעשיית דין בסוחרי העבדים, שותפיהם ויורשיהם". הוא הגיע לשם כדי להתחקות אחרי עקבותיו של סב קדמון שלו - איש בשם קלונימוס (אם אתם שומעים בשמו את הצליל של המילה "קלון", אתם לא רחוקים מהאמת). זליג שיף, שהיה סוחר עבדים יהודי שגייר את עבדיו, הפך למנהיגם הרוחני והוביל אותם לסופם הטראגי.

יש כמובן עוד מניעים וסיבות טובות למסעו של פרופסור שיף ולהתעניינות הפתאומית שלו באפריקה, אבל אלה קשורים יותר לאופי החיים הבורגניים והנינוחים שהוא מקיים בתל אביב, וגם להתאהבות המפתיעה שלו במהגרת עבודה אפריקאית שנכנסת לחייו בנסיבות מפוקפקות.

אם אני מבין נכון, ה"אשמה" העיקרית של הגיבור, במרכאות או לא, היא ההתעלמות המוחלטת מהיבשת האפריקאית לאורך שנים. מהעובדה שמשך מאות שנים היא מספקת את אותם "מרכיבים" שמאפשרים חיים נינוחים ו"תרבות" באירופה. למשל סוכר וקפה, שמאפשרים ליוצר דגול כמו המלחין יוהאן סבסטיאן באך להישאר ער במשך כל כך הרבה שעות ולכתוב את היצירות הנשגבות שגיבור הרומן, פרופסור שיף, כל כך אוהב להאזין להן.

ולא רק מוצרי מזון. גם בני אדם כמובן, שמגיעים בדרך לא דרך מאפריקה על גבי ספינות רעועות, וזוכים אחר כך לכבוד המפוקפק להסתובב ברחובות של דיסלדורף או פרנקפורט עם מטאטאים גדולים, או לגזום שיחים בגינות ציבוריות מטופחות למשעי. ואם להודות על האמת - לא רק בגרמניה אלא גם כאן. כל אותם חלקיקים של הכאב האנושי שאנחנו נוטים כמובן להדחיק ולהעלים ולהרחיק, כדי שנוכל להמשיך לקיים את שגרת חיינו כאן בלי טיפה של נקיפות מצפון.

כריכת הספר "אשמתו של פרופסור שיף" מאת אגור שיף. אחוזת בית,
כריכת הספר "אשמתו של פרופסור שיף" מאת אגור שיף/אחוזת בית

שלא תטעו לרגע, מדובר בספר משעשע מאוד ועתיר דמיון והמצאות ספרותיות, עד כמה שמוזר ומשונה להדביק את המילה "שעשוע" למין תיאור עניינים כל כך קודר ומזוויע לפעמים. אגור שיף גם טורח שוב ושוב להדגיש את המגבלה הידועה מראש של סוג כזה של כתיבה - כלומר סופר "לבן" שמנסה לבטא את חיבתו לאפריקה, ואולי מפגין בכך דווקא סוג של צביעות ליברלית מתחסדת.

אבל הכאב בכל זאת פורץ החוצה, ולצידו גם טבעה האכזרי של ההתנהלות האנושית. גם זו הישראלית, כמו למשל כאשר סבא מורדוך, קרוב המשפחה של פרופסור שיף ובעיקר של אשתו, חושף בפני הפרופסור את מקור התעשרותו המופלג בשנים שבהן שהה באפריקה - סחר במוקשים. זאת הייתה ה"התמחות" שלו. מוקשים נגד אדם. מוקשי נעל שבעקבות פעולתם (המילה "עקבות" גם קצת משונה בהקשר הזה) אלפי אנשים איבדו את כפות רגליהם.

אם יש חולשה מסוימת בספר, בעיניי לפחות, היא ההימנעות הכמעט מכוונת של המספר מתיאור עניינים ובניית עולם בעל מטען רגשי רב-שכבות ועמוק מדי. אם חלילה נוצר לרגע איזה "אפקט" רגשי מסוים, המספר עצמו טורח וממהר להכריז עליו כ"שמאלץ".

בסך הכל אני מבין את הרצון הזה, לא להיקלע למין כתיבה רגשנית מדי, גם בגלל שאגור שיף עצמו, בראיונות השונים שנלוו ליציאת הספר, מקפיד לציין שיש גם שחורים שהיו שותפים לסחר העבדים שהתנהל מחופי אפריקה, והיו שותפים גם לרווחים הכספים האדירים שנגרפו שם, כלומר יש עוד גורמים שנושאים באחריות למצב שהוא מתאר, ואין כאן חלוקה פשטנית בין שחור ללבן.

אני יודע שכל עניין ה"חיבור הרגשי" הוא תמיד קצת חלקלק ועדין, אבל בין השורות ובין הכתיבה שיש בה יסודות וירטואוזיים, ומעבר מעניין בין "אמת לבדיה, ובין גרוטסקה לריאליזם", צץ בכל זאת, כמו כף רגל קטועה, וכמעט נגד רצונו של המחבר, הכאב של האנשים.

ואני שב ונזכר באותו סיור בארמון בטבורה של הונולולו. למען האמת, לולא הספר של אגור שיף יכול להיות שהמעמד הזה היה נשכח לגמרי מלבי. רק במבט לאחור אני מבחין שלרגע אחד נצצו עיניו של מדריך הסיור הלבן, ולרגע אחד נסדק גם קולו, כשהוא סיפר על העוול שעשו בני עמו למלכה ליליואוקלאני לפני יותר ממאה שנים.

עוד בוואלה!

החיוך והחרב: גיבורות "מוגבל" של אילה בן לולו מנסות לטעת שורש

לכתבה המלאה
seperator

"אשמתו של פרופסור שיף" / אגור שיף. הוצאת אחוזת בית ספרים. 286 עמודים.

  • עוד באותו נושא:
  • אגור שיף

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully