היו ימים יפים יותר לריאליטי השירה הישראלי, חייבים לומר, מאשר הקדנציה הנוכחית של "אקס פקטור לאירוויזיון" (רשת 13) שהסתיימה לה אמש. קשה להסביר את עייפות החומר: יכול להיות שהתכנית סבלה מדעיכת גל העניין באירוויזיון אחרי הטירוף סביב הזכייה של נטע ברזילי, ויכול להיות שהיא עוד מחפשת את זהותה, כשם שלכוכב הבא לקח לא מעט זמן למצוא את שלה. אבל המשמעות היא זהה: התכנית הזאת התקשתה למצות את הפוטנציאל, לאורך העונה ובוודאי בסופה. משחק המילים עגום, אבל אין מנוס ממנו - שום אקס פקטור לא היה לתכנית הזאת, גם לא בגמר.
בשביל עונה טובה של תחרות כזאת צריך מתמודדים אדירים או שופטים מרתקים, ובדרך כלל מספיק צד אחד של המשוואה. באקס פקטור לאירוויזיון לא קיבלנו הפעם לא את זה ולא את זה. העונה דווקא התחילה באופן מבטיח, עם שלב אודישנים מסקרן (אם כי ארוך ומלוקק מדי), אבל לאורך השלבים האחרונים כבר התברר כי המקוריות נזנחה לטובת מועמדים פרווה, קל וחומר כשנחשפו השירים, הלא-זכירים ברובם, שהגיעו לקו הגמר. גם מהשופטים לא הגיעה שום בשורה בין השתפכות מוגזמת אחת לאחרת והרבה מילים שנזרקו לאוויר סתם. כך הפכה לה מה שיכולה הייתה להיות חגיגת גלאם זוהרת, בחסות עונה ארוכה, פורמט מבלבל ותוכן שיווקי בוטה - לאירוע מפוהק, בלתי מרגש בעליל. קשה לשים בדיוק את האצבע על נקודת התורפה - זו לאו דווקא בעיה ספציפית, כי אם מכלול ארוך, בינוני ומייגע.
ועם הנתונים האלה, והציפיות הנמוכות עד מאוד, לגמר כבר לא היה באמת מה להציע, עם ערב חלש ומשעמם במיוחד. לא משנה כמה פעמים לירון ויצמן תגיד "זה היה מדהים", האמת היא שזה לא היה מדהים. בכלל, אפילו לא קרוב. לא הקאברים המשמימים בתחילת הערב, לא התגובות הבנאליות והחוזרות על עצמן מאזור השולחן, לא ההנחיה הלא-מורגשת וגם לא ביצועי הגמר שיגיעו בהמשך.
אין הרבה מה לומר על הערב הזה. האמת היא שקשה אפילו להיזכר ברגע מלהיב, מכעיס או מסקרן בערב הגמר של אקס פקטור לאירוויזיון. משהו שיעורר רגש כלשהו. אבל לא היה. זה נמשך כשעתיים וחצי שנמתחו כמו מסטיק - על שמונה שירים בסך הכל, פלוס גרסאות כיסוי מקוצרות דווקא של השופטים לעצמם - וכשהגיעה ההכרעה, המחשבה שעלתה לראש היא: למי כבר בעצם אכפת ומה זה בעצם משנה.
ומה לגבי הזוכה? עוד יגיע זמן לניתוחי המומחים, אבל האינסטינקט הראשוני לא מבשר טובות למיכאל בן דוד והשיר שנבחר לייצג אותנו באירוויזיון. לאורך כל העונה היו בתחרות זמרים טובים ממנו בהרבה, אלא שהנכונות שלו לתת שואו יחסי עזרה לו לגבור על מתמודדים עם אנרגיה דלה שלא רצו את זה כמוהו.
קשה לדעת אם זה יספיק על במת אירופה, אבל דבר אחד אפשר לומר די בקלות: יחסית לשיר שמצהיר "תזכור מי אתה", ב-"I.M" אין שום אלמנט משמעותי, מילה או צליל, שממחישים איפה הוא נכתב, מלבד קישוט אוריינטלי כדי לצאת ידי חובה. זה נכון, אגב, גם לרוב השירים האחרים שהתמודדו על הייצוג. בזמן שאיטליה לקחה אירוויזיון עם שיר באיטלקית, ישראל עשויה להיבלע שוב עם עוד שיר פופ גנרי שיכול היה להיכתב באוסטריה, רומניה או קפריסין. ואם כך, מה בעצם הטעם?