"אף פעם לא הבנתי איך אפשר להאשים את הקורבן. כל מה שרציתי הוא לעזור"
(ססיליה פלהוי, "נוכל הטינדר)
האינסטינקט הראשוני מצפייה בחלק הראשון של "נוכל הטינדר", הדוקו שעלה לאחרונה בנטפליקס, הוא להצביע על הנשים המככבות בו ולתייג אותן בתואר הלא מחמיא "גולד-דיגריות". אחרי הכול, הסיפור די פשוט: בחורה צמאה לאהבה רואה באפליקציית היכרויות תמונות של גבר במטוסים פרטיים, לבוש בבגדים הכי מכוערים של המותגים הכי יקרים, מצולם לצד מכוניות-על - ומחליקה ימינה. כמה קל להפיל אותן ברשת, תרתי משמע.
אלא שהאמת, כמו תמיד, מורכבת יותר. האם כורות זהב ימשכנו את עתידן הכלכלי כדי להציל את אותו אדם עשיר, לכאורה, בתור השקעה לעתיד? האם כשצעירה נורבגית תמימה לוקחת הלוואות בשווי 250 אלף יורו, והכול כדי להוציא ממצוקה את האיש שאליו התחברה רגשית, הוגן לקרוא לה "גולד-דיגרית"? אם אתם חושבים שכן, כנראה שיש לכם ראש של מהמרים. רוב הנשים בעולם הן לא גמבלריות.
"נוכל הטינדר" הוא דוקו חדש שעלה בנטפליקס מבית היוצר של "אל תתעסקו עם חתולים", ובו סיפורו של סיימון לבייב, או בשם נעוריו שמעון חיות, איש שכמעט כל אחד בישראל זכה בשנים האחרונות להכיר, מושא לבושה לאומית. במרכזו שלוש נשים - שבדית (פרנילה סולוהום), נורבגית (ססיליה פלהוי) והולנדית (איילין שרלוט) - שהיו חלק מרשת ההונאות העצומה שפרש חיות לאורך השנים כנגד נשים שחיפשו אהבה. הוא ביצע הונאת פונזי רומנטית מושלמת - תחילה נתן להן להרגיש על גג העולם, אחר כך, בתואנות שונות, גרם להן להלוות לו כספים, שאותם כמובן לא החזיר אלא "גלגל" לקורבן הבא וכן הלאה.
בפני נטפליקס, שידועה בפס ייצור של סרטי דוקו בינוניים, ניצב אתגר מעניין. זה לא מקרה קלאסי של הונאה פיננסית, כמו בסדרת "כסף מלוכלך" או בדוקו המיוחצן "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל Fyre". הפעם היה פה אלמנט משולב של תרמית ורומנטיקה, מה שנקרא "הונאה רגשית". מסרטים כאלה אפשר להוציא הרבה מאוד, אבל נטפליקס, כהרגלה, סיפרה סיפור ולא ממש הצליחה להגיע לרובד הנדרש כדי לפרוט על המיתרים העמוקים יותר. כמו רוב סרטי הדוקו שלה, גם הפעם היא מסתמכת על החומרים שתחקירניה המצוינים הצליחו להשיג. לכאורה, תיעוד של שיחות ווטסאפ הוא משימה קלה ביותר בימינו, ועדיין - היא לא כל כך פשוטה ונטפליקס תמיד יודעת למצוא את הראיות. בניית הנרטיב, לעומת זאת, היא סיפור אחר. שוב אותה בינוניות שטחית ומונוטונית שגורמת לצפייה כמעט להפוך ל"מסך שני", בלי חיבור רגשי עמוק וללא מתח אמיתי.
בפתיחה, למשל, מלהגות את עצמן פרנילה וססיליה לכל עבר, עשר דקות של מונולוגים ארוכים ומשמימים. השאלה היא מה התכלית של האקספוזיציה הזאת. כן, אנחנו מבינים איך זה עובד, יודעים שאנשים נכנסים לטינדר בשביל למצוא אהבה או סקס, רצוי שניהם, בואו נתקדם. הסיפור נבנה באיטיות מרגיזה ובחוסר ייחודיות. גם הגילויים שבאים לאחר מכן לא מרעידים את אמות הסיפים, לפחות לא באופן שבו הם מוצגים.
ובכל זאת, יש ב"נוכל הטינדר" ערך מוסף. מבחינתנו כישראלים, כמובן, "נחמד" לראות איך אחד משלנו מקרקס את נשות אירופה ומביא כבוד וגאווה לעם הנבחר. בעוד תוכניות כמו "המתחזים" לוכדות נוכלים שפועלים מדן ועד אילת, שמעון חיות שבר לרסיסים לבבות וחשבונות בנק ביבשת שלמה. אין עוד אדם בעולם מלבד חיות שיכול לגרום לנטפליקס להציג תיעוד של דפיקה בדלת ושיח בעברית בבניין דירות ישן בבני ברק.
הסיפור הזה מספיק טוב ומעניין מהזווית הישראלית, במיוחד בגלל השורה התחתונה שלו: לבייב/חיות מסתובב היום כאדם חופשי, עם חברה דוגמנית לצדו ואותם רכבי יוקרה ומותגי על. הסנקציות היחידות שהופעלו נגדו הגיעו מצד טינדר שחסמה אותו. באינסטגרם החשבון שלו נמחק, לא ברור אם ביוזמת הרשת או ביוזמתו שלו. מה שכן קיים הוא עמוד מעריצים שמונה כ-1,000 עוקבים, ובין אם הוא פארודי או לא, התוצאה היא אותה תוצאה - לפחות ברמה החוקית האיש יוצא מועצם, ואין מי שיכול, כרגע לפחות, לעשות עם זה כלום.
כאן ראוי להציף את הסוגייה המשפטית. חיות ריצה חמישה חודשי מאסר (מתוך 15 שנגזרו עליו) בשל עבירות זיוף. הנשים שהתראיינו רמזו לכך שבמשטרה די נפנפו את התלונות שלהן, ואנו לא מדברים על המשטרה בישראל שסופגת ביומיום ביקורת רבה, אלא במדינות המוצא שלהן - שבדיה, נורבגיה והולנד, שנחשבות נאורות ותומכות באזרחים.
מדוע, בעצם? האם אנשים, ובמקרה הספציפי הזה נשים, שהופשטו מנכסיהן בצורה ברוטלית לא ראויים לדין צדק? הבעיה היא משפטית. על מניפולציה לא מכניסים לכלא, ומבחינת המשטרה (כאמור, חשוב להדגיש - כל משטרה, לא רק זו שלנו) יש קושי גדול לקדם הליך פלילי כנגד אדם שלא החזיר לחברו כספים שלווה, במיוחד כשהעבירה מתקיימת במרחב הגלובלי ולא במדינה אחת. קצת חבל שנטפליקס לא מפתחת את הנקודה הזאת. דרך ריאיון עם אנשי מקצוע שמסבירים מדוע תרמיות כאלה אינן מוגנות משפטית, הדוקו הזה היה משיג יותר.
הפניית אצבע מאשימה כלפי הקורבנות עושה להן עוול גדול, לא רק משום שבמבחן המציאות הן שילמו מחיר גבוה, תרתי משמע, על הרצון להגשים פנטזיה, אלא מהסיבה הפשוטה שלעולם לא ניתן לדעת היכן התרמית תחל ואיפה היא תיגמר.
קל להאשים צעירה שתרה אחרי אהבה בכך שנתנה את כל חסכונותיה לאלמוני שהכירה בטינדר, אבל מה לגבי נשים נשואות שנפלו בפח? לפני יותר משש שנים חשפה אודטה דנין כי בעלה במשך 15 שנים הונה אותה ונשים אחרות. אם אישה מגלה אחרי עשור וחצי כי בעלה הוא נוכל, אל לנו לקבוע בגלל תרמית המבוססת על הונאה רגשית כי מדובר בכורות זהב, על אחת כמה לא כאלה שראו את עתידן יורד לטמיון בגלל הכמיהה לאהבה.