ההגדרה המילונית לאנדרסטייטמנט היא להגיד שהעשור האחרון היה עשיר בתוכן טלוויזיוני. כאן בוואלה! תרבות ניסה עורך הטלוויזיה האמיץ שלנו למנות את 100 הסדרות הגדולות של העשור, ועוד לפני שהספקנו להכעיס את הטוקבקיסטים הסתפקנו בוויכוחים טעונים על אילו סדרות נשאיר בחוץ ואילו נכניס לתוך המצעד הקדוש. כהחלטה מערכתית, מיני-סדרות דורגו במצעד נפרד ולא נכללו במצעד הרשמי וכך - למעט הסדרה "להפוך אדם לרוצח" - קופח ז'אנר הפשע האמיתי ממקומו כאחד מהמשפיעים ביותר על הטלוויזיה שלנו בעשור האחרון.
וזה הגיוני, כשאנחנו חושבים על תור הזהב של הטלוויזיה אנחנו חושבים על גברים כמו וולטר ווייט, דון דרייפר וטוני סופרנו. אנחנו נזכרים בנשים חזקות כמו אלישה פלוריק, קלייר אנדרווד או ג'ון "שלפרד" אוסבורן. אנחנו גם בוכים יחד עם סוסים כמו בוג'ק הורסמן. לעומת זאת, טלוויזיה דוקומנטרית עדיין לא נתפסת כמוצר בידורי. חסר לה את הגלאם והניצוץ שמספקים השחקנים ההוליוודיים היפים, ויש בה לעתים קרובות מדי רובד דידקטי ונוסחתי שפחות סוחף את הצופה. וזה חבל, כי העשור האחרון כלל כמה מהסדרות הדוקומנטריות הטובות שאי פעם נעשו - מ"מלחמת וייטנאם", דרך "הכוכב הכחול 2" ועד "סלטיקס/לייקרס: האויבים הכי טובים".
תת-הז'אנר הדוקומנטרי שזכה לכינוי "טרו קריים" שינה את התמונה. לפתע, במקום לדבר במטבחון בעבודה על הדרקונים של חאליסי, אנשים החלו לדבר על הטעות הגורלית של בובי דרסט בסיום "הג'ינקס". החשיפה של פרטי החקירה של סטיבן אייברי ובעיקר של אחיינו ברנדון דסי, כוכבי "לעשות רוצח", גרמו למיליונים לחתום על עצומות ולהפוך לחלקים פעילים במלחמה לשחרורם של שני רוצחים ואנסים מורשעים. גם אצלנו הפכו השמות א"ק וא"ח לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הישראלי, בעקבות הסדרה "צל של אמת" שתיעדה את פרשת הרצח של תאיר ראדה על ידי רומן זדורוב.
והיו עוד ועוד. "שומרות הצדק", "אוהבת אותך, עכשיו תמות", "אמנדה נוקס", "המדרגות", "נחטפה לנגד עיניהם", "הקלטות של טד באנדי", "ארץ פראית מאוד", "לשרוד את ר. קלי" ו"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" היו חלק מהסדרות הטובות ביותר ששודרו בשנים האחרונות בטלוויזיה, לא פחות. כל ההקדמה הארוכה הזאת באה כדי להזהיר מפני הנציגה החדשה לכאורה ברשימה הזאת שעלתה השבוע בנטפליקס, ממש רגע לפני סוף השנה והעשור. אז שיהיה ברור, "Don't F**k With Cats", או בשמה העברי: "אל תתעסקו עם חתולים: המצוד אחר הרוצח מהאינטרנט" היא לא סדרת פשע אמיתי כפי שאי פעם ראיתם. למעשה, היא בכלל לא סדרת פשע אמיתי. היא הרבה יותר מזה. זאת כנראה הסדרה הכי מטרידה שאי פעם עלתה לשידור.
במבט ראשון נראה כאילו מדובר בסדרה חמודה על חתולים שהתפרסמו באינטרנט. זה בולט יותר בשם האנגלי של הסדרה, שמשתמש בכוונה במילים שעלולות להשתמע כסלנג דו-משמעי. כך למשל המילה "פאק" יכולה לקבל גם מובן חיובי, כמוה גם המילה "קילר" (כך למשל מתייחסים לכל טלפון סיני מוצלח כ"אייפון קילר"). אלא שחובבי החתולים שהתחילו להזרים את התוכנית בנטפליקס בלי ידיעה מוקדמת זכו להכיר מקרוב את הצד האפל של האינטרנט. זה שבו למושג "סרטון חתולים" יש משמעות הרבה פחות חמודה.
בלי להיכנס לספוילרים, הסדרה החדשה בת שלושת הפרקים (באורך ממוצע של קצת יותר משעה לפרק) עוקבת אחר המצוד אחר דמות אינטרנטית שפרסמה סרטוני סנאף שלה מתעללת ורוצחת בעלי חיים בתחילת העשור, ובהמשך עברה לרצוח בני אדם. הסרטונים, שהפכו לוויראליים, שירתו בזמן אמת את הרצון האובססיבי לפרסום של הרוצח - שראה בעצמו סוג של ג'ק המרטש מודרני. אלא שלעומת ג'ק המרטש, שזהותו נשמרה באנונימיות ומסתורין עד יום מותו, "רוצח האינטרנט" ביקש שנדע מי הוא. יכולתי לציין כאן את שמו, זה לא ספוילר - אבל לעזאזל, זה בדיוק מה שהוא רוצה.
כביכול מדובר בעוד סדרה מהז'אנר המוכר שמאמצת נוסחה קבועה כמעט. זה מתחיל עם מונולוגים של אנשים שנפגעו ממעשיו ומשחזרים את הימים הקשים שעברו עליהם, לא פעם עם דמעות בעיניים. ממשיך עם היכרות עם כוחות הביטחון שהשתתפו במצוד - וכמובן, האנשים הקרובים לרוצח עצמו מדברים בפנים חשופות מול המצלמה ומציגים גם את הצדדים האנושיים של המפלצת - ומסתיים עם סגירת מעגל, שלרוב מכניס את הצופים לתוך מעגל האימה. האמת היא שבדקות הראשונות של הסדרה היא נראתה כל כך נוסחתית וקלישאתית, שניתן היה לחשוד שמדובר בכלל במוקומנטרי מבית היוצר של "חוליגן אמריקאי".
אלא שהפעם, בשונה מכל אחיותיה בז'אנר, הסיפור הוא בכלל לא "המפלצת". מקרי הרצח המחרידים שמתוארים בסדרה מקפיאים את הדם, ועוזרים להניע את העלילה קדימה, אבל אם ממש עוצרים לקלוט מה שקורה על המסך, מבינים שהם רק חלק משני בסיפור. בבחירה מודעת, ונכונה, יוצרי הסדרה בוחרים לא להציג כמעט קטעים מתוך הסרטונים הוויראליים שעדיין זמינים לצפייה ברשת (והם, בלשון המעטה, לא מומלצים לצפייה. מאוד. מאוד לא מומלצים לצפייה) ובמקום זה מפנים את הזרקור על תופעה מפחידה אחרת - לוחמי הצדק של האינטרנט.
בעוד בדרך כלל "הגיבורים" של סדרות וסרטים מהסוג הזה הם "הטובים" (לרוב: חוקרי משטרה) מול "הרעים" (לרוב: פושעים) - פה בין המאבק של השחור והלבן יש המון אפור. גיבורי הדוקו הם דיאנה וג'ון, שני אמריקאים נורמטיביים לכאורה שפותחים קבוצת פייסבוק שכל מטרתה היא לחשוף את רוצח החתולים. השניים פועלים מתוך נקודת פתיחה טובה וחיובית, הרצון לתפוס אדם רע ולעצור אותו מלעשות דברים רעים נוספים, אלא שהאובססיה שלהם חוצה גבולות (תרתי משמע) ובין השאר אפילו מובילה לטרגדיות שלא קשורות לסיפור המקורי.
יוצרי הסדרה נותנים לנו לשפוט בעצמנו את מעשיהם של דיאנה ושאר חבריה לקבוצה, וזה דבר לא פשוט לעשות. דיאנה היא דמות שובה לב. גיקית במובן הטוב של המילה שדואגת לאבטחת המידע בקזינו של בית המלון "ריו" בלאס וגאס. הדמות "החנונית" שלה היא תמונת מראה לכל מה שאנחנו מצפים לראות מאישה צעירה שגרה בעיר החטאים. לפייסבוק היא מתחברת עם שם בדוי שנלקח משיר של הביסטי בויז, עם תמונת פרופיל של ג'ואן ג'ט - בחירה לא מקרית כנראה באגדת פאנק שנפנפה בדגלי הפמיניזם והטבעונות עוד הרבה לפני שזה היה טרנדי.
דיאנה היא סמל לטוב, לתמימות - אבל היא סוחפת אחריה את ההפך המוחלט. היא נתקלת במקרה בסרטון מזעזע באינטרנט ומחליטה להוציא את זעמה ברשתות החברתיות. אחריה מצטרפים עוד רבים והיא הופכת להיות הפעילה הבולטת במסע לתפיסתו של חלאת המין האנושי שעשה את המעשים הנוראיים שתועדו בסרטונים שהוא דאג להפיץ. אלא שלמרות תמימותה וכוונותיה הטובות, דיאנה מסמלת גם את הבעייתיות בעידן הנוכחי. השנאה שיוצאת מהקבוצה שלה (באופן אירוני, בגלל אהבתם העזה לבעלי חיים) היא חסרת רחמים. עובדות, הוכחות ובדיקת מקורות הם לא נושאים שמעניינים את האנשים שעוקבים אחריה, ואת משפט הצדק מחליף הצמא לנקמה. זה סיפור משנות האלפיים, אבל באותה מידה הוא יכול היה לתאר מסע של ציד מכשפות בימי הביניים.
כשמספרים את הסיפור דרך עיניהם של "בלשי האינטרנט" החובבים, ניתן לטעות ולחשוב שהפשע החמור שעשה אותו איש שפל הוא לא הרצח המזוויע של גבר צעיר, אלא העובדה שהוא "עבר על החוק הראשון של האינטרנט - לא להתעסק עם חתולים". מקבץ קטעי העיתונות משלל ערוצי חדשות שסיקרו את הסיפור מוכיחים כמה התקשורת המסורתית נסחפת אחרי סיפורים סנסציוניים בלי מסננת עיתונאית אמיתית. מטריד במיוחד היה החיוך על פרצופה של הכתבה שמתארת לפרטים את אחד מסרטוני הרצח שנראה כאילו נלקח מתוך סרט אימה מופרך ובלתי אמין. משהו במילה "חתולים" הופך כנראה כל סיפור לחמוד יותר. ואם ראיתם פעם חתול צד ואוכל תיקן, אתם מבינים שלא כל דבר שקשור לחתולים הוא בהכרח חמוד ומתוק.
מעל כל הסיפור הקשה הזה עומדת מראה ענקית ומציגה את עצמנו. האם אנחנו, הצופים, לא תורמים בעצם לסיפוק העצום שחש הרוצח מעצם החשיפה שהוא מקבל? האם זה לא בדיוק מה שהוא רצה מלכתחילה? שנכיר את השם שלו, שנראה את הפרצוף שלו, שנגיד משפטים כמו "הוא לא נראה בכלל כמו רוצח" או "איך מישהו יכול לעשות כזה דבר"? אז הנה, מישהו עשה, ואנחנו נותנים לו את הבמה להתגאות במעשים שלו.
מדובר באחר ממקרי הרצח הכי הוליוודיים (לא ארחיב כדי לא לגלוש לספוילרים), אבל יותר מכול מדובר במקרה רצח שלא יכול היה לקרות בשום דור אחר. רצח של ימי שלטון המילניאלז. פשע שנולד ביוטיוב, פוצח בפייסבוק ועדיין חי בדארק-ווב. זה מקרה הרצח וההתעללות הראשון שהפך למם אינטרנטי. הישג מפוקפק משהו, אבל לא בשביל האיש שיזם אותו. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא אם עצם ההתעסקות החוזרת במקרה הזה, והבאתו לקהל גדול יותר, לא תגרום לסיפור לחזור על עצמו. אם יש משהו שאנחנו יודעים על ממים, זה שהם הרבה פחות מוצלחים כשהם חוזרים על עצמם. בינתיים כדאי לפתוח מחדש את רשימות "סדרות העשור", כי הסדרה המטרידה/מעולה/מבחילה/גאונית/עוכרת שלווה הזאת צריכה להיות שם.