בהפרש של שבועיים בלבד עלו בארצות הברית שני עיבודים חדשים לסדרות ישראליות בעלות פרופיל גבוה. הקודמת הייתה "על הספקטרום" ("מנקודת מבטנו" בעיבוד הנוכרי) באמזון פריים וידאו, ואילו בשישי האחרון עלתה Suspicion (להלן "חשד"), הגרסה של אפל טיוי פלוס להצלחת הענק "כפולים", בין היתר בכיכובה של אומה תורמן. בשני המקרים מדובר ברימייקים שנופלים בהרבה מהמקור.
"כפולים" של קשת (המפיקה גם את העיבוד) עקבה אחר חמישה אזרחים מן השורה שמצאו את עצמם לפתע במרכזה של פרשיית חטיפה בין-לאומית. זה מה שקורה גם ב"חשד". את הישראלים מחליפים בריטים, הארץ הזרה היא ארצות הברית (במקום רוסיה במקור), ובמקום שר ההגנה האיראני - האישיות שנחטפת היא בנה של אשת יחסי ציבור רמת דרג בשם קתרין ניומן (תורמן), הצפויה להתמנות לשגרירה האמריקנית בבריטניה. בעת האירוע שהו במקרה (או לא) חמישה בריטים במלון הסמוך למקום החטיפה בטרם חזרו לארצם, מה שהופך אותם לחשודים העיקריים. סוכן הבולשת האמריקנית סקוט אנדרסון (נואה אמריך, "האמריקנים") מגיע ללונדון וחובר אל סוכנת בסוכנות הפשע הבריטית ונסה אוקויה (אנג'ל קולבי, "מרלין"), שחוקרת את הפרשה ואת החשודים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לאורך שמונת פרקיה (כולם נשלחו לביקורת, שני הראשונים עלו בשישי האחרון והשאר יגיעו מדי שבוע) מסמנת "חשד" מספר V-ים שאפשר לזהות מהמקור הישראלי. גם בהתפתחות העלילה, גם בעיצוב הדמויות ואפילו בחלק מהשמות - גם הפעם נטלי (ג'ורג'ינה קמפבל, "מראה שחורה") היא זו שנעצרת בזמן חתונתה, ושון טילסון (כאן בגילומו של אליאס גייבל, "צוות עקרב", "משחקי הכס") הוא עדיין הרוצח המיומן והמסתורי שאחראי לרוב האקשן. כמו ב"כפולים", גם כאן לוקח זמן לסדרה להתניע, אפילו לאורך יותר זמן. רק בפרק הרביעי יש תחושה שהיא יצאה מאיזו נמנמת והסיפור מתחיל באמת.
אלא שגם אז "חשד" פשוט לא עובדת. הבעיה הגדולה, הענקית, שלה, היא שמהרגע הראשון העולם שהיא בוראת מופרך לחלוטין. סרטוני אבטחה המציגים את אירוע החטיפה, בו החשודים עוטים מסכות של בני המלוכה הבריטית, הופכים לוויראליים ברחבי העולם. מעבר לרעיון המטופש שאזרחים אנגלים המבצעים פשע כזה יעטו מסכות שירמזו את זהותם, "חשד" מנסה לקחת את הוויראליות הזו ולהפוך אותה לממים ובדיחות שדמויות שונות בסדרה צופות בהן בשקיקה ובהנאה.
הממים העבשים האלה הם סמל לבעיה המהותית ביותר של "חשד", הגרעין שממנו צומחת האווירה הקלושה של כל מה שמתרחש בהמשך. כאשר החוטפים דורשים מקתרין ניומן לחשוף את האמת או שיהרגו את בנה, מצופה מאיתנו להאמין שאותה ויראליות מגוחכת הולכת ומתפתחת לכדי גל של הפגנות ו-ונדליזם ששוטף את ניו יורק ולונדון, בדרישה שניומן תספר את האמת. כשיש מסיבת עיתונאים או ריאיון הנוגעים לעניין, פתאום כל יושבי בית הקפה מרותקים אל מסך הטלוויזיה הענק שמעליהם כאילו מטוסים התרסקו אל תוך מגדלי התאומים. כאילו הסדרה בתת-מודע, ובנואשות פאתטית משהו, מנסה לשכנע אותנו שכל הדבר הזה מרתק. תראו, העולם עוצר מלכת לטובת הסיפור!
בתוך כך, לאורך כל העונה החוטפים הכל-יכולים מצליחים לפרוץ לכל מסך בכל מקום כל הזמן כדי להציב את תביעותיהם - מה שגם כן נראה כמו מטאפורה בלתי מודעת להשתוקקות של הסדרה ללכוד את תשומת לבנו. אולם בניגוד גמור למה שעבד כל כך טוב ב"כפולים" - קשה לקנות את המציאות ש"חשד" מנסה למכור לנו, וזה נכון מהרגע הראשון ועד לאחרון. בהתאם למעטפת הרעועה, גם הפרטים שבתוכה חורקים. לא מעט מהמשפטים שמושמים בפיהן של הדמויות השונות נשמעים כמו רפליקות הוליוודיות. "זה יעבוד", אומר מישהו. "אני מתפללת לאלוהים שאתה צודק", משיבה לו אחרת בדרמטיות.
גם גיבוריה של הסדרה לא מושיעים אותה (נוסף לנ"ל, החשודים מגולמים על ידי קונאל נייאר, הוא ראג' מ"המפץ הגדול", אליזבת' הנסטרידג' מ"סוכני שילד" וטום ריס מ"קווים לבנים"). "חשד" רוצה שהנורמטיביות של גיבוריה תעורר אצלנו הזדהות, אבל פעם אחר פעם היא חוצה את הקו שבין הרגיל למשמים. במקום שעולמם השגרתי - או כאילו שגרתי - ישמש עבורנו נקודת אחיזה, רוב הזמן הם מתקשים לעורר עניין ואכפתיות לגורלם. לא פעם, כולל ברגעי שיא, הם נוהגים באופן שאי אפשר לא לגלגל עיניים לעומתו. למשל, בשלב מסוים הם חושפים דברים שהסתירו בחקירה המשטרתית בלי שום סיבה הגיונית, כאלה שדווקא היו עשויים לחזק את אמינותם. למה? אולי בשביל ליצור עוד דרמה מעושה, מי יודע. המצב לא הרבה יותר טוב בקרב רשויות החוק; היחסים בין אנדרסון לאוקויה הם כאלה שראינו עשרות פעמים בעבר. ובאשר לאומה תורמן, מיקומה הבולט בקרדיטים מַשלה ביחס לתפקידה הזעיר והמבוזבז כאן.
מה שהיה כל כך יעיל במקור הישראלי הוא שלמרות הקנוניה המופרכת-לכאורה שבמרכזו, הייתה תחושה שכל זה בהחלט יכול לקרות באמת. ברור, כישראלים עם הזיכרון הטרי של פרשת החיסול בדובאי, שהייתה השראה ברורה ל"כפולים", קל לנו יותר להתחבר לתרחיש כזה. אך גם בלעדיו, הסדרה שיצרו מריה פלדמן ועמית כהן (שנמנים גם עם מפיקי העיבוד) פשוט הייתה כתובה טוב יותר ומשכנע יותר, ואפילו ברגעיה הפחות מוצלחים - קרי, העונה השנייה - מיצתה היטב את הקונספט. לעומתה - והאמת, גם בלי השוואות - "חשד" מבזבזת את הרעיון המצוין הזה והופכת אותו למוצר רדוד, מגוחך ובלתי סביר.