לפני כמה שנים עלתה באופרה הישראלית הפקה של האופרה הידועה "מאדאם באטרפליי", בעיבודו של הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי. בתחילת המערכה השנייה מגיעה האנייה של קצין הצי פינקרטון לנמל בנאגסקי, יחד עם אשתו האמריקאית, כאשר על הרציף מחכה האהובה היפנית הצעירה (באטרפליי) במעמד שמבשר ללא ספק את הסוף הטראגי של אותה גיבורה.
הבמאי הפולני, יחד עם מעצב התפאורה שלו בוריס קודליקה, יצרו את אחת התמונות המרהיבות והמצמיתות שאני לפחות זוכר על הבמה, והכל באמצעים פשוטים יחסית: האנייה האמריקאית עוצבה על ידי מה שאנחנו מכנים בשפת המקצוע - קאט אאוט, כלומר מעין מסגרת דו ממדית שטוחה ושחורה, ללא מימד עומק, שנעה על מסילה מקדימה, הולכת ומשחירה, הולכת ו"בולעת" את הדמות הזעירה של בטרפליי, שניצבת בצד שמאל של הבמה. האפל השחור, המאיים והמכרית, הולך ומטביע את האדום - הסמל ה"מסחרי" של בטרפליי, ואת הקימונו שהיא לובשת, לפחות בהפקה שאני ראיתי.
באמצעים בימתיים פשוטים יחסית, יצרו כאמור הבמאי והתפאורן דימוי מרהיב וחונק גרון ממש (נסו לשמוע ברקע את המוזיקה הבלתי נשכחת של פוצ'יני) שנשאר צרוב בזיכרון עוד שעות רבות אחרי שהאופרה הסתיימה.
נזכרתי במעמד הבימתי הזה כשקראתי לפני כמה ימים את "אהבות", אוסף שירים מוכרים וחדשים מחמישים שנות יצירה של המשוררת אגי משעול. נזכרתי בו כי במידה רבה המחשבה על אותה פרשנות בימתית, ועל הדרך שבה דימוי אחד מכרית או משפיע על הדימוי השני, ליוותה חלק גדול מהקריאה שלי בספר ברגעים הטובים שלו, ובמידה רבה גם ברגעים המוחמצים והחלשים, בעיניי לפחות.
השירה של אגי משעול מציבה כמעט תמיד שורה של צירופים ועולמות בהירים ונגישים, ואני לא אומר את זה לגנאי אלא להפך. הנה דוגמה קטנה: "מוציא אותי מתוך בגדי / כמו כלי נגינה אני / נותנת מי / נותנת לה" (עמ' 61). הטון הקליל, הכמעט אגבי, מקפל בתוכו לא פעם גם מבע אירוני משוכלל, שהופך ללא ספק את הרושם הראשוני ושוזר בו עוד שכבה ועוד שכבה.
הבעיה מתחילה כאשר הספינה השירית של משעול, גוררת אחריה לנמל צירופים יותר "כבדים" ובעלי משקל. הנה למשל בסוף השיר "פנים":
"זה היה הצעצוע שלו:
לעשות בהם תוהו ובוהו
כדי שיהי לו ממה לברוא
כשאמר לה שהוא אוהב אותה והיא
שאלה אותו למה
ענה לה שזה בגלל הפנים" (עמ' 65)
הצירוף "תוהו ובוהו", שנלקח מספר בראשית פרק א' פסוק ב' (וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"), הוא מצד אחד זמין וקליט, אבל מצד שני לא מצליח להטעין את ההוויה השירית במשמעות נוספת, עמוקה יותר. משהו באגביות של הטון מטביע את ה"תהום" ולא להפך.
הרושם הזה הולך ומתחזק בשיר כמו "ימים יגידו" (עמ' 75):
"לפעמים נצמדים למישהו
עם סיכת בטחון
ולפעמים כמו עכבר
למלכודת דבק..."
איזה פתיחה נהדרת. סיכת בטחון. מלכודת דבק. עכבר נלכד. אבל במקום לחזק את הצד הזה המבעית והאפל, השיר רק הולך ומתפורר למין סתמיות אגבית, מודעת לעצמה מן הסתם, אבל גם מעצבנת.
"אבל צריך לחשב לעומק
לא לרוחק
לא לשאת עיני אל ההרים
כשאני גרה בשפלה..."
שוב - "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", הפסוק הבלתי נשכח מתהילים קכ"א, עם כל האפלה והתחינה והזעקה הקיומית לעזרה שגלומה בו, מונח על רציף הדאחקה של "כשאני גרה בשפלה", ולא מטעין אותה בשום משמעות או "צבע" אחר, למעט המשמעות הפארודית.
משהו במפגש שבין הגבוה לנמוך, הקל והאפל, "הממית כמי באר ואש כירים..." בלשונו של אלתרמן, חורק פה ולא עובד כמו שצריך. המפגש הזה, בין הנשגב ליומיומי, בין המרהיב לנלעג, עומד כזכור בליבה של כל יצירה ספרותית טובה. וזה מרגיז מבחינה מסוימת, כי יש מקומות יפים שבהם אגי משעול יודעת "לעשות" את זה כמו שצריך.
הנה בשיר קצר מאוד בשם "ארנבת" (עמוד 124):
"ארנבת קטנה
לכודה באור
מתרוצצת בתוך האלומה -
הנה אני מכבה בשבילך
את פנסי המכונית
ונוהגת בחושך"
זה יפה כי אגי משעול יודעת כאן לעצור היכן שצריך לעצור. על גבול האימה. על שפת התוהו. במקום שבו המילים גוועות והדוברת נלכדת כמו הארנבת בתוך החושך.
המקום הזה שעליו אומר הזקן בסוף המחזה "אשכבה" של חנוך לוין -
"היה אותו עניין... שעליו כבר לא אוכל לומר דבר...".
אלה כאמור המקומות היפים. הפשוטים. הבהירים. המקומות הפחות מוצלחים, בעיניי לפחות, הם אלה שבהם משעול מנסה לזעזע לכאורה את הקורא או הקוראת הבורגניים:
"החליפי בטריה בויברטור הסגול,
עשי רייקי לחתולים" ("נוקטורן" עמ' 18)
חבל, ממש חבל בעיניי, ומאומץ אפילו, הניסיון להיות במקום הזה מעין הד קלוש של משוררת נועזת באמת כמו יונה וולך.
לעומת זאת, מאחר שגם אני, כמו אגי משעול, חייתי לא מעט שנים בכפר, אני חש קרבה לא מבוטלת לנופים שאותם היא מתארת. במקרים שבהם זה עובד, זה בהחלט יפה. הנה למשל בשיר "הצריף" (עמ' 12) שזכה כזכור לפני כמה שנים ללחן יפהפה של יהודית רביץ.
"...איש לא מרח לי כמוך
אבוקדו על לחם לבן
זורה עליו, לכבוד ההונגריות שלי,
פפריקה אדומה וקורא לי:
תפוח".
כל מרכיב שירי "יושב" פה נכון. נארג היטב ובאופן "טבעי" ונכון לתוך הטקסט. שום דבר כאן לא חורק ולא מזייף. הלחן של רביץ מצליח גם ללכוד את העצב שמסתתר בשיר.
עריכה יותר "קשוחה", הייתה מיטיבה עם הספר הזה, אני חושב, ומותירה את המקומות שבהם, כמו באופרה של פוצ'יני, הכאב והיופי מתמזגים יחד ומכמירים את הלב.
"אהבות". הוצאת הקיבוץ המאוחד. 139 עמודים.