מיליונים מתו במאה האחרונה באירועי רצח עם. השירים האלה זועקים בשמם

"קול דמי אחיך", אסופת שירה על ג'נוסייד, מביאה קולות מרואנדה וקמבודיה, מהג'נוסייד הארמני והיזידי וממקרים נוספים, לצד פואמה מכוננת על השואה. בריאיון, מספרת העורכת על תהליך העבודה, הדילמות, והשאיפה לקשור בין הסיפור היהודי לציווי האוניברסלי "לעולם לא עוד"

10/03/2022
גולגולות בבירת קמבודיה, פנום פן, 17 באפריל 1981. AP
רצח העם בקמבודיה(צילום: AP)

המשוררת צ'אנרית'י הים איבדה את הוריה ושלושה מאחיה ברצח העם בקמבודיה, תחת משטר הקמר-רוז' הרצחני. במשך ארבע שנים, לפי ההערכות, נרצחו שם בין 1.7 ל-2.5 מיליון בני אדם. בשיר "בבקשה תנו לנו קול", היא מבקשת מהקורא לא לשכוח את הקורבנות האלו: "בבקשה זכרו אותנו, בבקשה דברו עבורנו. בבקשה עשו איתנו צדק" (תרגום: ליאור שטרנברג).

אפשר לומר שהקריאה הזאת עומדת בבסיסה של "קול דמי אחיך": אסופה בשני כרכים בעריכת מיה ולנטיין ובהוצאת "דרור לנפש", המכנסת מעל ל-120 שירים על אירועי רצח העם המחרידים של המאה ה-20 והמאה ה-21 וראתה אור בשבועות האחרונים. שם האסופה לקוח מהסיפור המקראי על קין והבל.

בעוד הכרך הראשון מוקדש באופן נפרד לשואת העם היהודי, הכרך השני מגיש בפני הקורא העברי שירים העוסקים במקרי ג'נוסייד מהעולם, לא כולם רחוקים על ציר הזמן - החל ברצח העם הארמני או רצח הצוענים (הרומה והסינתי) בימי מלחמת העולם השנייה, דרך רצח העם הבנגלי ואירועי הג'נוסייד בביאפרה, קמבודיה וגואטמלה, ועד לאירועים אפילו קרובים יותר: אירועי הג'נוסייד בבוסניה וברואנדה בשנות ה-90, רצח העם בדארפור במילניום הנוכחי, ורצח היזידים ובני הרוהינגיה בעשור האחרון ממש. כל אחד מחלקי האסופה כוללים גם הקדמות קצרות מאת אוריאל לוי, שמספקת מין מסגרת היסטורית לפואטיקה.

עוד בוואלה!

מאיר שלו מדכא בכוח את הצד האפל שלו. זה גורם לספרו החדש לגעת פחות

לכתבה המלאה
מיה ולנטיין(צילום: עודד גברט, דרור ישראל)

את האסופה אצרה וריכזה ולנטיין, מעצבת גרפית, משוררת בעצמה וחברת תנועת "דרור ישראל", במשך כמעט עשור של עבודה. ראשיתו של הפרויקט בקורס על רצח עם שלמדה בתואר הראשון בחינוך בלתי פורמלי בבית ברל - והוביל אותה, כחובבת שירה, לחפש שירים על האירועים הללו. "זאת הייתה הדרך שלי להתחבר להיסטוריה, ללמוד על אירועים כאלה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "אני צריכה את הסיפורים האישיים כדי לקלוט, כדי להביא את זה לעוד אנשים. ללמוד דרך כמה דיסיפלינות ולא באופן חד מימדי".

היא מצאה מעט מאוד, והתחילה לחפש, תוך שהיא נעזרת בוועד למאבק ברצח עם - ארגון חינוכי-ציבורי בעיקרו שאף הוא פועל במסגרת "דרור ישראל". לאורך השנים, יחד עם קבוצה של שותפים לדרך, הם הזמינו ספרים, פנו להוצאות וחוקרים ברחבי העולם, השיגו את האישורים מכל אחד ואחד מבעלי זכויות היוצרים - ותרגמו. בנוגע לחלק ממקרי הג'נוסייד הקדומים יותר היה על מה להישען. לעומת זאת, רצח היזידים ובני הרוהינגיה התרחשו למעשה במקביל לעבודה על האסופה, ונכנסו אליה בשלב מאוחר יותר.

תמונת לווין של כפר רוהינגה שרוף בצפון מערב מיאנמאר, ספטמבר 2017(צילום: אתר רשמי, אתר משמרת זכויות האדם)

"היו לנו כמה אמות מידה", מספרת ולנטיין על דרך בחירת השירים, "אחת מהן היא הספרותית - היה לנו מאוד חשוב שזה יהיה ברמה שאפשר להזדהות איתה, גם אם השיר הוא לא של משורר ידוע ובעל שם אבל עדיין יש משהו בשיר שיש לו ערך אוניברסלי, שהוא מספיק איכותי כדי לגעת באדם שנמצא במקום אחר בעולם. וגם היה לנו חשוב להביא כמה שיותר משוררים, שיהיו גם נשים וגם גברים, שזה אתגר בפני עצמו ובחלק מהתרבויות זה היה ממש בלתי אפשרי".

אתגר אחר נגע למציאת שירים על רצח העם בדארפור. "היה לנו חשוב להכניס משם, כי גם זה קרה בזמן שערכנו את האסופה וגם כי הפליטים של רצח העם הזה נמצאים כאן בישראל", אומרת ולנטיין. במפגש עם אחד הפליטים משם שנמצא בישראל, אידריס איסמעיל, עלה רעיון יוצא דופן: העדות שלו הוקלטה, ומתוך המילים והשפה שלו הם ערכו במשותף קובץ של כעשרה שירים, ושלושה מהם נמצאים באסופה.

בין הזהות היהודית לקריאה האוניברסלית

שאלה מרכזית שעמדה בפני יוצרי האסופה נגעה למקומה של שואת העם היהודי בתוך המארג הזה. האם להתייחס אליה באופן דומה למקרים האחרים, כאל עוד אירוע בשרשרת הנוראה הזו - או להדגיש את הייחודי שבה. לכל אחת מהאפשרויות השלכות פוליטיות ואידיאולוגיות.

"עברנו עם זה המון גלגולים, והיה ברור לנו שזאת השאלה הכי רגישה ואנחנו התייחסנו אליה בכובד ראש", אומרת ולנטיין. "אם אני רגע מציירת את החלופות הקיצוניות - יש חלופה שאומרת שהשואה היא דבר אחר לחלוטין, ולא ניתן להשוות אותה והיא לא נמצאת באותה סקאלה - ובעצם שהשואה לא תהיה חלק מהיצירה הזאת בכלל; על הקצה השני להגיד שהשואה היא כמו כל רצח עם אחר ושצריך להכניס אותה באותו מבנה. ובין זה לזה היה ברור לנו שאף אחת מהחלופות לא נכונה".

בין היתר, נבחנה אפשרות ליצור כרך ייחודי של שירים השואה דרך מבט רב דורי, כמו גם אפשרות אחרת - לאגד שירה על פרעות, חורבן ורציחות אנטישמיות מכל תולדות העם היהודי. לאחר מחשבה רבה, נבחרה דרך ביניים: הכרך הראשון המוקדש לשואה כולל למעשה שיר אפי אחד בלבד - הפואמה המכוננת "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת המחנך והמשורר יצחק קצנלסון, שנרצח באושוויץ. היצירה, שנכתבה במקור ביידיש בסוף 1943 ותחילת 1944, מובאת כאן מחדש בתרגום הראשון לעברית (מנחם זלמן וולפובסקי), שפורסם לפני למעלה מ-70 שנה. זאת, לצד אחרית דבר מפורטת על המחבר והשיר.

"מן הסתם כולנו יהודים", היא מסבירה את הרציונל, "וכולנו באופן אישי - העולם התרבותי שלנו הוא כזה שמתוכו אנחנו מגיעים לרציחות עמים אחרות. לא מתוך ההומניזם הכללי - אלא מתוך המקום האישי. היה חשוב לנו לבטא גם ביצירה שזה קודם כל מי שאנחנו. מתוך הזהות הזאת אנחנו מגיעים להתבונן על רציחות העמים האחרות. היה חשוב לנו שיהיו שני כרכים נפרדים אבל שיהיו חבוקים יחד".

"אני חושבת שאנחנו יכולים לקחת את הציווי הזה - 'לעולם לא עוד' - וליצור חיבור בין הזהות היהודית ובין ההיסטוריה האישית-לאומית שלנו, לבין איזה קריאה אנושית-אוניברסלית - לתפוס את ה'לעולם לא עוד'", ולנטיין מוסיפה, "לעולם לא עוד לכל רצח, וקודם כל השואה, ולקשור בין הדברים".

  • רצח עם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully