בהרצאה קצרה שנשא לפני כמה שנים ד"ר גיש עמית במכון ואן ליר באירוע לכבוד צאת ספרו הקודם, הוא בחר לסיים במילים: "סליחה היא רק תחילתה של הדרך ולא סופה". המשפט הזה הדהד בראשי לאורך קריאתו של ספרו החדש "שנות לימוד".
הספר מספר על שנות עבודתו כמורה ומחנך בבית ספר לילדי פליטים בתל אביב, ואחר כך כמנהל בבית הספר האנתרופוסופי. כבר על ההתחלה נשמט, באופן מטאפורי כמובן, תואר הדוקטור, ואנחנו יוצאים לדרך מנקודת מבטו של מורה - חשוף מאוד, נתון לרגעים לא מעטים של בדידות, חיבוטי נפש, תחושה מעיקה של כישלון, לצד רגעים קצרים של תקווה וניצחונות צנועים.
הטקסט, כמו שכתוב על גב הספר, מבקש לתת את הדעת על מורכבות המעשה החינוכי בזמן הזה, על המפגש הקשה לעתים בין מורים לתלמידים, ובעיקר על כך שעולמם של הילדים נשאר המון פעמים חתום בפני המבוגר המנסה להאזין לשפתם והיא נותרת עבורו כמו יבשת מסתורית, זרה ולא מפוענחת. עולם שבריחיו נעולים והמורה מתדפק על הדלת וקורא: "תהיו איתי, תלמידים, למה אתם לא איתי, בבקשה, תהיו איתי רגע".
גיש עמית פרסם לפני כמה שנים יחד עם גדי אבידן וחן למפרט את הספר "הקול השותק - מבט אחר על ילדים בבית-הספר". הקול השותק היה ועודנו הקול האחר - קולם של הילדים שאינו נשמע לעולם, קול הכאב, הבדידות, הניכור וההתעלמות, והוא גם קולם של מורים ומורות, שחוקים, עייפים ומיואשים. זה היה גם קולה של הביקורת הנוקבת - זו שמגיעה מן השטח, מן החיים עצמם.
הספר הנוכחי הוא אחד מהטקסטים החשופים, אמיצים ונוגעים ללב שקראתי לאחרונה. חלק מאנשי החינוך שפגשתי בעבר, נוטים לפעמים לפאר ולרומם את המוסד החינוכי שהם עומדים בראשו. המצליחים מביניהם מצטיינים בגיוס תקציבים והפעלת קשרים כדי לנווט את ה"ספינה" שהם עומדים בראשה בתוך המים הסוערים של מערכת החינוך, ונוטים להעלות על נס את הצלחותיהם. מעטים מתוכם מוצאים זמן, רצון וכישרון לתעד את ההתנסויות שלהם בין כותלי בית הספר.
מה שעולה מהספר של גיש עמית הוא בעיקר קיום שברירי מאוד שמיטלטל כל הזמן בין רגשות של תקווה לייאוש. הנה מעין דגימה קטנה מלב הספר: "כיתה א', לאחר השבועות הראשונים של השנה, שבהם נדמה היה שהדברים מתנהלים על מי מנוחות, אנחנו נתבעים להתמודד עם קשיים הולכים ומחריפים: התלמידים בורחים מהשיעורים, נמלטים מאיתנו כשאנחנו מתקרבים אליהם ומסרבים להקשיב".
לעומת זאת, דף אחרי כן, כאשר הוא מלמד אותם על הדוב פדינגטון, גיבור סדרת ספרי הילדים של הסופר הבריטי מייקל בונד, המגיע ללונדון על גבי ספינה לאחר שהפליג כנוסע סמוי בסירת הצלה מפרו, "הילדים שקועים בהשתוממות גמורה, בהקשבה מוחלטת, ובריכוז שאין לו שיעור".
בכלל, מעניינות מאוד הבחירות הספרותיות והקטעים שהוא מבקש ללמד את התלמידים בכיתה. מצד אחד "מאויב לאוהב", הסיפור המפורסם של עגנון על הרוח שמבקשת שוב ושוב לעקור את הסופר מביתו, ומצד שני "לכל איש יש שם", שירה של זלדה. אל מול הקביעה הפותחת את השיר ("לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו...") מאתגר המורה עמית את התלמידים ואומר להם: "פעם הכרתי אדם שלא רצה שיהיה לו שם", ומול הקביעה שלו, החריפה, הקודרת ומייאשת אפילו, מציעה מוניקה, אחת התלמידות, אפשרות אחרת, שיש בה אפילו ממד משעשע והיתולי: "אולי הוא הרגיש שהשם מצמצם אותו", היא אומרת, ואולי, "הוא רצה להחליף כל יום שם לפי מצב הרוח שלו. לא היה לו נעים להיות דבוק כל הזמן לאותו שם".
ברגעים האלה, היפים כל כך, שבה ומזדהרת העמדה המיוחדת ו"ההצעה" של גיש עמית למערכת החינוך בכלל - המורה הוא לא סוג של "אוטוריטה" סמכותנית ו"יודעת כל", אלא עומד כמעט שווה אל שווה מול התלמיד, ומנהל איתו שיח נוקב לפעמים אבל גם גדוש המצאות ודמיון בדרך של דיאלוג.
ברגעים האלה טיפסו והסתלסלו המחשבות שלי לעבר זיכרון ממפגשים שהיו לי בעבר עם צוותי מורים בכל רחבי הארץ. הייתי נוהג להקרין להם קטע מתוך הסרט "לאדוני באהבה" עם סידני פואטיה, שחקן הקולנוע השחור שהלך לעולמו לפני כמה חודשים. כזכור הסרט מספר על מהנדס בשם מארק תאקרי, שמגיע לאנגליה מגינאה הבריטית, ואחרי שאינו מצליח למצוא עבודה במקצוע שלו, הוא מתחיל ללמד בבית ספר באזור מצוקה במזרח לונדון.
ואני יודע, זה כמעט ילדותי מה שאני הולך לכתוב עכשיו, טיפשי וסכריני, אבל כמה הייתי רוצה שכמו בסרט או כמו במעשייה מתוקה במיוחד, תבוא פתאום זמרת כמו לולו אל גיש עמית ואנשים כמותו, ותשיר גם להם את "לאדוני באהבה". כך אולי תשכנע אותם לקרוע את מכתב ההתפטרות שנמצא בידם, תשאיר אותם עוד רגע או שניים במערכת החינוך (עמית עצמו מנהל היום בית ספר יסודי לחוף ים המלח). כלומר, במילים אחרות, תפזר מעליהם מעין אבקת קסמים של סליחה וחסד.
כי כמו שגיש עמית עצמו כותב בספר: "נדמה לי שכולנו, תלמידים ומורים, משתדלים לכונן מובלעת של חסד. במרחב ששמיו הולכים ומתקדרים. איננו מדברים על כך, גם לא בינינו לבין עצמנו, אבל עמוק בתוכנו אנו יודעים שהדבר שעליו אנו שוקדים שברירי, שעלינו לגונן עליו ללא הרף, שאנו מכסים על פחדינו בעבודה מאומצת, שהיא גם צורה של שכחה".
וכמו שכותב עגנון בסיפור ההוא שהוזכר כאן: "אמרתי ללבי, אי אתה רואה שאי אפשר לחזור למקום שגרשוני משם… ואילו לבי דעה אחרת הייתה לו". את האמירה הזאת אפשר לשלוח כמובן גם לילדי הפליטים שמתעקשים שוב ושוב לחיות ולהיאחז במקום שבו לפעמים מגרשים אותם, וגם לאנשי חינוך שמרגישים לא פעם זרים ומגורשים בתוך המערכת הגדולה שסובבת אותם, ובכל זאת מתעקשים להישאר, כי לבם לא מניח להם להימלט משם.
"שנות לימוד" / גיש עמית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 137 עמודים.