מגמר המונדיאל של 2006 זוכרים בעיקר את הראסיה של זידאן, ומטקס האוסקר של 2022 יזכרו כנראה בעיקר את הסטירה שוויל סמית נתן למגיש כריס רוק. בהוליווד, תעשייה שבה אפילו המייל הכי פשוט חייב להיצמד לחוקים הכי מלוקקים ופורמליים, נדיר עד בלתי נתפס לראות מישהו מתנער כך מכללי הטקס.
סמית לא סתם איבד את העשתונות. הוא גם כך היה נרגש ומתוח - רגע לפני שהיה אמור לזכות סוף כל סוף באוסקר הראשון שלו על הופעתו ב"משפחה מנצחת", מה שאכן קרה בהמשך הערב. ברגע הטעון והמתוח הזה, רוק בחר להתבדח על חשבון ג'יידה פינקט-סמית, שבשל מצבה הרפואי סובלת מנשירת שיער. "תוציא את השם המ*דייו* של אשתי מהפה שלך", צעק הכוכב לאחר שהחטיף לו.
רוק ומשפחת סמית, יש להזכיר, הם מכרים משכבר הימים, וזו לא הפעם הראשונה שהוא צוחק עליה בפרהסיה. הקומיקאי חשב כנראה שהוא מסתלבט עליהם ברוח טובה, וברוח ההומור שיש בדרך כלל באירועים מן הסוג הזה; הומור עוקצני ובכוונה חסר גבולות, כלפי עצמך וכלפי מי שמולך, שלא פעם עוסק במראה חיצוני. איימי שומר, אחת משלוש המנחות של הטקס, סיפרה לפניו עוד כמה בדיחות שכאלה, שהיו רק קצת פחות סרות טעם.
אז תרשו לי להגיד משהו ברצינות, ובלי טיפה של הומור: נמאס כבר מהצורך התמידי שיש כיום בכל מקום לחפש את הדאחקה, גם במקום שאין לה סיכוי להיות. פעם זה הדובר של השר לביטחון פנים שמוסיף את האימוג'י המיותר ופעם זה כריס רוק שמוסיף הערה מיותרת. אפשר לפעמים, כשכותבים ציוץ או כשמגישים פרס, להיות קורקטיים ולא להתחכם, גם אם זה המחיר הוא לא להיות ויראלי. הטקס הזה כבר אבוד, אבל אולי בפעם הבאה.
אם לא היינו זוכרים מהטקס הזה את הכאפה של סמית, מה כן היינו זוכרים? שלל ציוני דרך היסטוריים. לראשונה אי פעם, גם בקטגוריית הסרט הטוב וגם בקטגוריית הבימוי, זכו נשים - "CODA" של שאן הדר זכה בקטגוריית הסרט, ג'יין קמפיון זכתה בפרס הבמאית על "כוחו של הכלב". הדר קטפה גם את קטגוריית התסריט המעובד, ונשים זכו גם בשלל פסלונים נוספים - למשל בילי אייליש (עם אחיה) בקטגוריית השיר המקורי. אפשר היה לזכור את הערב הזה כחגיגה הנשית הגדולה בתולדות האוסקר, לולא גברים אגרסיביים, מבחינה פיזית ומילולית, היו מתעקשים לגנוב את ההצגה.
"Coda" קבע ציון דרך מרגש גם מבחינה נוספת. הסרט עוסק במשפחה בה חוץ מבת אחת, שמגלה כישורים מוזיקליים יוצאי דופן, כולם חירשים. כאלה הם גם השחקניות והשחקנים בו, כולל טרוי קוצור, שמפגין בו תצוגה כובשת ומקסימה במיוחד, וזכה עליה בפרס שחקן המשנה. בכך, הוא הפך לגבר החירש הראשון שזוכה באוסקר על משחק.
היה יפה לראות כיצד כל הקהל נעמד ומברך את קוצור בשפת הסימנים, כפי שעשו שוב כשהסרט קטף גם את הפסלון הנוצץ מכולם. בנאום הזכייה וההתנצלות שלו, וויל סמית חזר בערך אלף פעם על כך שהוא איש של שלום, שגריר של אהבה שמנסה לקדם ערכים חיוביים. חבל רק שהוא ורוק, במעשיהם, האפילו על רגעי השוויון והאהבה שבאמת היו בטקס.
"CODA" עלה ישירות באפל טיוי פלוס, שרכשו אותו בסכום שיא מיד לאחר בכורתו בפסטיבל סאנדנס בשנה שעברה. בכך, הוא נרשם כסרט הראשון של שירות סטרימינג שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. תמיד חשבנו שנטפליקס יקבעו את התקדים הזה, והם היו קרובים לכך עם "רומא", אבל בסופו של דבר דווקא הפלטפורמה עם נתח השוק הקטן בהרבה השיגה אותה במירוץ.
"CODA" ניצח במירוץ הזה את "כוחו של הכלב", שאמנם עלה בנטפליקס אבל קודם לכן בילה זמן קצר על מסכי הקולנוע שלנו. המתחרה שלו, לעומת זאת, הגיע אצלנו ישירות לשירות הסטרימינג.
גם זה ציון דרך: ככל הזכור לי, זו הפעם היחידה, לפחות בעשרות השנים האחרונות, בה הזוכה באוסקר מעולם לא ראה אור מקרנה בישראל. "מטען הכאב" ו"ארץ נוודים" הופצו אצלנו רק אחרי שזכו באוסקר, אבל לפחות הופצו. "CODA" לא.
"CODA" מבוסס על הסרט הצרפתי "משפחת בלייה", שבזמנו מכר כאן כרבע מיליון כרטיסים. אין לי ספק שאם גם הוא היה עולה פה לאקרנים, לפחות בימים שלפני הקורונה, גם אותו היו רואים כ-250 אלף ישראלים. אך הוא עלה באפל טיוי פלוס, שירות שבישראל הנחיתות שלו לעומת נטפליקס גדולה פי כמה וכמה - מה שהופך אותו, מנקודת מבט מקומית, לאחד הסרטים הכי עלומים שאי פעם זכו באוסקר.
לכך צריך להוסיף גם את "העיניים של תמי פיי", שזכה בלא פחות משני אוסקרים - אחד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער, אך אחד בקטגוריה היוקרתית של השחקנית הראשית, הודות להופעה של ג'סיקה צ'סטיין. לסרט הזה דווקא היה מפיץ קולנועי, אבל הוא העדיף לגנוז אותו אצלנו ושלח אותו ישירות ל-VOD, בו איש לא צפה בו במחוזותינו. בקיצור, בכל הקשור לשוק הישראלי, זה היה טקס האוסקר הנישתי אי פעם.
עם ובלי קשר לפרופיל הסרטים עצמם, הטקס הסתמן כאחד הערבים המשעממים בתולדות הוליווד. המפיקים שלו ניסו הכל: דחקו פרסים לא אטרקטיביים מחוץ לשידור הישיר; הרימו איחודים של "גברים לא יכולים", "ג'ונו", "ספרות זולה" ו"הסנדק", שהתגלו כמעמדים חיוורים ותמוהים; פתחו את הערב עם ביונסה והוסיפו ביצוע חי של "חייבים לדבר על ברונו", אפילו שהוא לא היה מועמד לפרס; ועוד כהנה וכהנה גימיקים שכצפוי, התגלו בתור כוסות רוח למת. נוסף לכך, נראה גם שההפקה היא זו שלחצה לכיוון של הומור בוטה ככל האפשר, ולא לקחה בחשבון שבסוף לא נדע אם לצחוק או לבכות.
התקרית בין סמית ורוק היתה כל כך מערערת, שלא פלא כי יש כבר כאלה שמוכנים להישבע כי מדובר באירוע מבוים. כרגיל אצל חובבי תיאוריות קונספירציה, הם טועים. אך עצם החשד כי הוליווד תידרדר עד כדי פברוק אירוע שכזה, מראה איזה תדמית יש לה בימינו.
ובכל זאת, נסיים עם חצי הכוס המלאה: "CODA" הוא סרט נפלא, מלא חסד ואהבת אדם. אפשר להתווכח אם מגיע לו פרס כזה או אחר, אבל קשה לחלוק על כך שמגיע לו חיבוק רחב. בנטפליקס ודאי חזו בקנאה כיצד הוא הביא לאפל את האוסקר, והם לבטח יפנו עוד משאבים כדי לנצח בתחרות בפעם הבאה.
יצרנים ויצרניות של תוכן אטרקטיבי, בקיצור, לא יתקשו למצוא לו בית בשנים הקרובות, ובטח מישהו כבר יושב ומפתח סרט על התקף הזעם של וויל סמית.
*גרסה ערוכה ומתורגמת של הטקס תשודר ביום שלישי ב-21:00 בערוץ yes MOVIES DRAMA.