הביקורת הזאת נכתבת ביום השנה השביעי למותו של אורי שלף, שהלך לעולמו במפתיע בסוף מרץ 2015. הרבה התייחסו אל שלף כ"אח של", אבל אורי שלף לא היה רק אח של גור שלף, קפטן מכבי תל אביב לשעבר, אלא אח לכל אוהבי הכדורסל והספורט בישראל. שלף היה חלק מהקבוצה האחרונה של הפועל תל אביב בכדורסל שזכתה בגביע המדינה, והיה גם חלק מהקבוצה שירדה בפעם הראשונה ליגה. אחרי שרבים כבר הספידו את הקבוצה, הוא הצטרף לקבוצת האוהדים "הפועל אוסישקין" והחזיר לחיים את הסמל שכבר נעלם מהמפה.
בדרבי הראשון של הפועל "החדשה" ביד אליהו, זה עם קריאות השואה ביציעים והקללות של פניני בפרקט, זרקו כמה אוהדי מכבי קונדומים לעבר הספסל של הפועל. ארז אדלשטיין, מאמן האדומים דאז, זעם וצרח על המזכירות. דובר הקבוצה תיעד את "הפושעים" בסמארטפון שלו ואורי שלף רק חייך וצחק. בסוף המשחק, אותו הפועל כמובן הפסידה כמיטב המסורת, ראיתי אותו מחוץ לחדר ההלבשה - עדיין מחייך וצוחק. ארז אדלשטיין צעק על חברי הנהלה במכבי תל אביב בעקבות הקללות שהוא ספג מאוהדי מכבי, ואורי המשיך לחייך ולצחוק. שאלתי אותו על מה יש לו לחייך, והוא ענה לי, "תראה איזה כיף זה דרבי". אורי שלף הוא אח, כי הוא הבין את זה.
סדרת התעודה "האגרוף: סדרת הגמר" של יס דוקו, מצליחה להביא למסך מנה גדושה ומרוכזת של אותו כיף שאורי שלף ז"ל דיבר עליו. כיף שמגיע מיריבות ארוכת שנים, עם גיבורים גדולים, נבלים ברורים וכמה אגדות שמילאו את חיינו בכל כך הרבה אושר, וגם כאב. זה חלק מהמשחק.
כאן גם ראוי לעצור ולתת גילוי נאות מפורט: אני מופיע בסדרה, לפחות כניצב ברקע. הייתי בשלושת המשחקים הסוערים בסדרת הגמר ביד אליהו, לרבות הרגע הדרמטי שבו לבן מרסר החטיף לכריס רוק. סליחה, לתומר שטיינהאור. בסיום המשחק קפצתי לפרקט וחיבקתי את גיא גודס מרוב התלהבות. ריח הזיעה שלו נדבק אליי כל הלילה. אני זוכר אותו עד היום. זה זיכרון מסריח, אבל גם מתוק מאוד. גם אני השתנתי כמו אינפנטיל על הקירות של אוסישקין. גם אני, כמו רבבת הצופים בהיכל הספורט, שרתי על הנטייה המינית של שמעון אמסלם. אני מודה, בדיעבד, שלא היה לי מושג מה זה "הומו" בכלל. אני יכול להכות על חטא ולהגיד שאני מתחרט על זה, אבל זו תהיה טהרנות מיותרת - צר לי כמובן על הכאב שזה גרם לאמסלם, אבל שמעו, זה היה כיף לא נורמלי.
כביכול, החוויה של צפייה בדוקו הזה מעיניים של אוהד מכבי אמורה להיות שונה לחלוטין מזאת של אוהד הפועל. האחד נזכר בחדווה ברגעים הכי יפים של קבוצתו, כששברה שיא אחרי שיא וזכתה באליפות 23 פעמים ברציפות. האחר רואה את קבוצתו מוכה ומושפלת במשחק החמישי, אחרי עבירה שבעיניו אמורה הייתה להיגמר בהרחקה. אלא שמבחינה אובייקטיבית זה בכלל לא משנה, הדוקו עושה את הבלתי ייאמן ומצליח לאחד אדומים וצהובים למסקנה אחת: איזה כיף היה פעם!
הבחירה לעשות את "הריקוד האחרון" גרסת ישראל דווקא על סיפורו של גמר עם תוצאה כל כך צפויה, במקום להבדיל על עונת הדובדבנים של פיני גרשון ודורון שפר ב-1993, לא ברורה מאליה. הדרמה בכפר בלום הייתה גדולה יותר, והסינדרלה הייתה זוהרת יותר. אלא שלא הייתה שם יריבות היסטורית, לא הייתה שם אידיאולוגיה. זה היה ניצחון חד פעמי של דוד נגד גוליית, אבל כזה שבדיעבד אנחנו יודעים שגוליית לא הוכנע בו, וחזר למעשה חזק מתמיד. היריבות בין שתי הקבוצות של תל אביב, לעומת זאת, מחזיקה בעצמה שלושה פרקים של סדרת דוקו, שאפשר היה להאריך אפילו עם עוד כמה פרקים.
יש כמובן כמה דברים משונים בסדרה. כמו למשל ההחלטה לקרוא לה "האגרוף", למרות ששני גיבורי הקרב מסכימים שמדובר הייתה בסטירה. מה גם שאם כבר הוחלט להכניס את האירוע הזה לטייטל של הסדרה, ואף לנסוע לראיין בארה"ב את לבן מרסר, היה ראוי להדגיש קצת יותר את סיפור חייו המטורף של אחד משחקני הכדורסל הכי מיוחדים שנחתו כאן. הילדות הקשה, השיאים הבלתי נתפסים בתיכון ובקולג'. במקום קיבלנו את אותו נרטיב מוכר של אמריקני שהגיע לישראל לעשות כסף. מרסר היה כל כך הרבה יותר מזה, והטיפול בדמות שלו היא אחת היותר צורמות בסדרה.
גם ההחלטה להציג את אולם אוסישקין המנוח בגישה רומנטית פוגם קצת באובייקטיביות של הסדרה. זה אחלה שמציגים את הטענות (הלגיטימיות) של שמעון אמסלם על השירים שליוו אותו ביד אליהו לאורך הקריירה, אבל היה נחמד אם היו שואלים גם את דורון ג'מצ'י (שבאופן מוזר נעדר מהסדרה) על הקריאות שהוא קיבל באוסישקין. בעצם, עזבו את הקללות. תשאלו על השריטות והיריקות. אפשר גם לשאול את שאראס על הפציעה שלו מרסיסי זכוכית לאחר שאוהדי הפועל יידו אבנים על אוטובוס הקבוצה.
ובכל מקרה מדובר בהערות קטנוניות. אני לא יכול לפסול על הסף שהסיבה שאני מעלה אותן על הכתב קשורות לאותו גילוי נאות מוקדם. אני מכביסט. הלב שלי מתרחב כשאני רואה את שמעון מזרחי אומר שמכבי שלו יודעת להפסיד בכבוד. מבחינתי, לשמוע את שמעון מספר שמכבי מעולם לא פנתה לשחקנים תחת חוזה או זכתה ליתרון מצוות השופטים - זה כמו פורנו לנשמה. מקווה שאוהדי הפועל יודעים להעריך את "הנבל" שהם זכו לו, כי לא יהיו עוד "שמעונים" אחרי שמעון מזרחי. הם חושבים שהם שונאים אותו, אבל הם לא מבינים כמה הדמות שלו קריטית לזהות שלהם. מה שווה להיות אוהד הפועל תל אביב בעולם שבו מכבי תל אביב לא קיימת? איזה משעמם יהיה פה ביום שאחריו. הספורט יהפוך להיות מגרש של אנשי עסקים.
השחקנים ממילא מחליפים גופיות וצבעים כל שנה, כמו בבדיחה המפורסמת של סיינפלד. תופעות כמו מיקי ברקוביץ', בארי לייבוביץ', טל ברודי, מייק לארגי, מוטי ארואסטי, עמוס פרישמן, ואפילו דמויות "במחלוקת" כמו לבן מרסר או ארל וויליאמס (שעבר ממכבי תל אביב להפועל תל אביב), הפכו למיתולוגיות וחד פעמיות לא רק בגלל ההישגים והכישרון, אלא בגלל ההזדהות הטוטאלית עם הקבוצות של לפני עידן המקצוענות הקר. זה עדיין כיף לנצח בדרבי, זה עדיין כואב להפסיד - אבל זה יהיה שקר לטעון שזה אותו הדבר כשאין על המגרש דמויות שמייצגות אותך כמו מוטי דניאל או שמעון אמסלם. גלדיאטורים שאתה מרגיש שבאמת נלחמים בשבילך. זה הולך והופך להיות ברור יותר עם הזמן.
"האגרוף: סדרת הגמר" מנציחה את הפער הבין-דורי הזה בצורה מושלמת. אוהדי ספורט יתמוגגו ממנה, בעוד צופים שלא מכירים את הסיפור לא יבינו מי אלה כל המטורללים האלה בסדרה, למה הם מלמדים ילדים אמריקאים לשנוא את הצבע הצהוב? ולמה הם משתינים על בניינים מכוערים על גדת הירקון?