מה יותר מרתק מסיפור על אמן שנאבק על השמעת קולו, כזה שכנגד כל הסיכויים וכל השונאים וכל אנשי הממסד הזחוחים שאמרו לו שכלום לא יצא ממנו - מצליח ופורץ וסוחף אחריו דור שלם שרואה בו את עצמו? הרי זה אחד מהנרטיבים היותר מרתקים ומספקים שיש, כזה שבא בילט-אין עם כמויות של דרמה. והנה בא אביב גפן ונותן לנו מתנה, סדרה אוטוביוגרפית על הסיפור האמיתי של כוכב אמיתי, אחד הגדולים שהיו לנו בישראל בעשורים האחרונים. והרי רק הדרמה המשפחתית שלתוכה נולד אביב גפן, החסכים הרבים שחש כילד וכנער, שהובילו אותו ליצירה הזועקת שלו, הם חומר שממנו עשויים תסריטים. בתיאוריה, יש לסדרה הזאת הכל. אז איך היא בכל זאת פשוט לא טובה?
לכתוב סדרה שמבוססת על דמויות ואירועים אמיתיים זה מסובך, וזה עוד יותר בעייתי אם האדם עדיין חי והתקופה שעל הפרק היא לא כל כך מזמן. לכתוב סדרה אוטוביוגרפית זה בכלל אתגר, ואפילו סיכון. זה דורש מידת חשיפה מאוד גדולה, דבר שאביב גפן בוודאי מורגל אליו, בתור אמן שתמיד השתדל לצרוח את האמת שלו ותמיד היה מוכן לשאת בתוצאות. אבל כדי שיצירה טלוויזיונית כזאת תצליח, צריך גם לוותר על הרבה דברים בסיפור שלך, דברים שבחוויה האישית שלך הם לפעמים מאוד חשובים, ונראה שלאביב גפן היה קשה לוותר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אין ספק שהוא לקח על עצמו אתגר ענק. יש פה כל כך הרבה סיפור לספר, המון זוויות שאפשר לבחון. האם זה סיפור על ילד מתבגר שצמא לאהבה ומחליף את החוסר של תחושת הבית באהבת הקהל? האם זה סיפור על מערכת יחסים גרועה בין נער לבין אביו והפער בין דמותו הגדולה מהחיים של ההורה לבין המציאות המאכזבת? האם זה סיפור על אהבה גדולה שמשנה הכל? על ישראל בשנות ה-90' כשהכל היה קסטות ומסכות אב"כ וטלפונים ציבוריים, ולא היו בכלל מזרחים או נשים ברדיו, רק להקות רוק צעירות מלאות בהורמונים?
"שנות הירח" רוצה לספר את כל הסיפורים האלה, ועוד הרבה אחרים, ולא לוותר על כלום, אפילו לא על רפרנס אחד לשנות התשעים, או סיפור אכזבה הורית אחד, או איזכור אחד לכל מוזיקאי או שחקן או סלב אפשריים. הכל חייב להיכנס לתוך הסלט הזה, ומה שקיבלנו בפועל זה סדרה לא ממוקדת, לא מפוקסת, קפיצה מתמה לתמה וחזרות מיותרות על סצנות דומות. זה שכל הדברים האלה קרו באמת, לא אומר שמקומם בתוך הנרטיב.
אין דבר שמסמל יותר את הבעיה הגדולה בלב הסדרה, מאשר הבחירה ללוות אותה בווייס-אובר בלתי פוסק בקולו של אביב גפן עצמו. הקריינות, שהספיקה כבר להפוך לפרודיה ולממים ולאינסוף פאנצ'ליינים בטוויטר - היא החולשה הגדולה של הסדרה. היא מזכירה לנו כמה לא אחידה הכתיבה, כמה פוטנציאל מבוזבז יש במילים של גפן כשהן מוגשות ככה, בלי עריכה, כאילו נלקחו ישירות מיומן של ילד בן 17. אמנם הילד מבריק, לפעמים המטאפורות שלו יפהפיות כמו שיר, לפעמים הכאב הניכר בקולו תואם את הרגע שנראה על המסך, אבל תמיד מדובר בהבלחות בלבד. הרגע הנפלא ביותר תמיד נהרס במשפט המקושקש שבא לפניו או בקלישאה שאחריו. נכון, לא כל משפט בקריינות צריך להיות תובנה עמוקה, אבל הסדרה מציגה אותם ככאלה, באמצעות מוזיקה ובימוי מלודרמטיים.
אבל הקריינות עושה משהו אפילו גרוע מזה - היא לא מאפשרת לנו לשכוח לרגע שאביב גפן צופה בנו צופים בו. אנחנו חייבים קצת מרחק מהמציאות כדי להאמין ביצירה, וגפן לא מאפשר לנו את זה. בכל פעם שיש כמה רגעים לשקוע בעלילה, אולי להזדהות עם אביב-הדמות והקסם של נח אנגלהרד שמגלם אותו, מגיע עוד הגיג בקולו של אביב-היוצר, ומפר את הקסם. גם הכנסת חומרי ארכיון שבהם אנחנו רואים פתאום את גפן עצמו בהופעה אמיתית בטלוויזיה, היא הרסנית לתהליך הזה.
בין כל שאר הדברים שבהם עוסקת הסדרה, היא מדברת גם על הרדיפה אחרי האותנטיות, האמת הלא מתייפייפת. זה ערך שאביב גפן מדבר עליו גם היום, ערך שהוא מקדש כאדם וכאמן. ב"שנות הירח" יש הבלחות של החיפוש הזה כל הזמן - במבט לעגני על יהונתן גפן, שמתיימר להיות איש מילים שאומר את האמת הקשה, אבל הסדרה מראה אותו כקשקשן שסוחר בקלישאות; בבחינה אצל מוזיקאים מי אמיתי, ומי רק מכר לנו את עצמו ככזה; בכמיהה של אביב כשהוא מביט בשירים שכתב בדם ליבו עוברים במטחנת הביקורת, ועוד.
אבל גם החיפוש הראוי הזה מובא לנו בצורה שטחית וילדותית, מחשבות "עמוקות" של בני נוער. סוג של "התפסן בשדה השיפון" שכזה, מאוכזב מהמבוגרים ומכל העולם, מאמין בכל ליבו שרק לו יש משהו מקורי באמת להגיד, רק הוא רואה את השקרים מאחורי המילים של אחרים. זה בסדר להגיש נקודת מבט צעירה כזאת, אחרי הכל מדובר במוזיקאי בתחילת דרכו, עדיין לא בן עשרים. הבעיה היא שהסיפור מוגש לנו על ידי אביב גפן של היום, הבוגר, בשנות ה-40 לחייו, ומכיוון שכך מצופה שיגיד משהו חדש, ביקורתי, על הלך המחשבה הילדותית הזאת. שיתן נקודת מבט אחרת על מה שלא ידע אז, כשהיה צעיר ורצה לפוצץ את העולם.
הרגעים הנדירים שבהם הקריינות עובדת, הם אלה שבהם יוצאת איזו אמת בוגרת, לקח שנלמד עם השנים ("יש את הרגע הזה… שאתה מתחיל לייצר סבל כי זה עושה אותך מאושר. ואין שום דבר רומנטי בלנצל מלצריות בשביל מיטה וכסף למונית…") או כשגפן מסביר משהו שלא ידע להגיד כשהיה צעיר ("לקחתי את הקלידים של ניר כי לא יכולתי באמת להיפרד ממנו. הפכתי את ניר למוזיקה, לשירים"). אבל הפרספקטיבה הבוגרת חסרה מאוד בסדרה הזאת, וההרגשה היא שגפן רק רוצה להתבוסס בעצב שלו, עדיין מביט על הכל דרך עיניים צעירות ופגועות.
בפנטזיה של אביב הצעיר, שני תקליטים מדברים זה עם זה - הוא מדמיין את האמנים על העטיפות מנהלים שיחה על מהות התהילה, ועל להיות מוזיקאים. זה רעיון כל כך פיוטי, דרך קולנועית יפה יותר מכל קריינות מתפייטת, להראות מה הולך בתוך הראש הפילוסופי של הגיבור. זה אולי מבוסס על הרגל אמיתי של גפן, או אולי זו הברקה תסריטאית, בכל מקרה גם הרעיון המקסים הזה מתמוסס לכדי כלום. כל מה שאנחנו מקבלים זה קלישאות מקושקשות לגבי הביטלס והשאלה מי היה באמת אמן מקורי - לנון או האריסון.
השיא הוא במשפט ההזוי: "אתה לא חושב שזה מוזר שמכל חברי "הביטלס", פול הוא היחיד שעדיין חי? הוא אף פעם לא חי על הקצה". גם אם נשים בצד את הביקורת השחוקה הזאת על פול מקרטני בתור הביטלס ה"חמוד" שכותב שירים "חמודים", הרגע הזה הוא פשוט שיא של חובבנות תסריטאית. בשנת 1991 שבה מתרחשת הסדרה, חבר הביטלס היחיד שהיה מת היה ג'ון לנון. האריסון נפטר ב-2001, וכיום בשנת 2022 לא רק מקרטני חי אלא גם רינגו סטאר, תודה לאל, עדיין איתנו. אז איך הצליחה טעות אנכרוניזם כל כך קשה "לעבור" את עורכת התסריט והיועצים, את ההגהות והשכתובים? הרי לא יכול להיות שהתסריט פשוט לא עבר עין ביקורתית אחרי שיצא תחת ידיו של גפן?
יש תחושה שהולכת ומתעצמת שזו בדיוק הנקודה שבגללה הסדרה הזו נכשלת בכל כך הרבה מישורים. יש פה יוצר-על אחד, שמספר את הסיפור של עצמו הצעיר, דרך כל צעיפי הנוסטלגיה ומתוך הזדהות עמוקה עם עצמו, ומכיוון שמדובר באדם מאוד חזק שרגיל להיות הקול החזק ביותר בחדר, יוצר שלא ידוע ביכולת שלו להתפשר, לא קשה לדמיין מצב שבו עריכת התסריט אינה מתקבלת בברכה.
קשה לראות איך אפילו הבמאי אוהד פרח מקבל את זכות ההחלטה לפני אביב גפן עצמו, ואולי זה מסביר את חוסר העדינות בבימוי סצנות מפתח. גפן בחיים לא היה יכול לעשות סדרה כמו למשל "איש חשוב מאוד" של שירלי מושיוף ויהודה לוי, כי הוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, ויש לו צורך לשלוט לחלוטין בדרך שבה אחרים רואים אותו. למרות שהוא אדם עם חוש הומור, זה לא ניכר בסדרה שהוא כתב. יש בה מעט מאוד ביקורת עצמית, וגם כשהיא מגיעה, זה בקטע נוסטלגי שעושה רומנטיזציה לנושא שהיא מבקרת.
בפרק השני, בוויכוח אחד מתוך רבים מאוד של אביב עם הלהקה שלו, אחד מחבריו מעיר ששורה בשיר "אור הירח" נשמעת מחופפת, לא ברורה. אביב מתנגד להערה ועונה, "זה כמו שתגיד לי חלמתי חלום והחלום לא ברור לי. ברור שזה לא ברור, זה חלום". זה רגע שמדגים יותר מהכל מה הולך פה בעצם. אביב גפן מגיש לנו בסדרה שלו, בדיוק כמו שהגיש לנו בשירים שלו, את האמת המבלבלת מתוך הראש הייחודי שלו. הוא לא מדייק את המילים בשירים כי ככה הן באות לו, ככה הן מרגישות אמיתיות לו. והסדרה שלו היא בדיוק אותו הדבר - זו האמת שלו, שמוגשת דרך הפילטרים שלו, ומבחינתו זה הגיוני ונכון. ואם אנחנו לא מבינים, או שיש לנו ביקורת על העשייה הטלוויזיונית או התסריטאית, אז זו כנראה בעיה שלנו. כי זה החלום שלו שהוא חלם ואנחנו הרי לא מצפים שהוא יסביר לנו את החלום, נכון?