את אחד המשפטים הנפלאים על המסך אמר פעם אלפרד היצ'קוק, ביחס לפער בין המציאות לבין הקולנוע. "יש סרטים שהם חתיכה מהחיים, אבל הסרטים שלי הם חתיכת עוגה", אמר הבמאי המהולל.
כנראה שלא לזה בדיוק היצ'קוק התכוון, אבל נטפליקס לקחה את החזון הזה באופן מילולי וקיצוני כשהפיקה את תוכנית הריאליטי החדשה, "עוגה או לא עוגה?" ("Is it Cake?"). זאת תחרות אפייה טלוויזיונית פוסט מודרנית, והצפייה בה מרתקת, מצחיקה ומבהילה כאחד. אם להודות על האמת, העניין בה לא קשור דווקא לחומרים שמהם נוצרות תכניות ריאליטי או תחרויות בישול טובות, אלא לתחום הביזאר.
מתחרים בתכניות בישול בדרך כלל נשפטים על הטעמים, המרקמים והנראות של המנות שהם מגישים לשופטים. תשכחו מזה. משתתפי "עוגה או לא עוגה", אופים חובבים, מתחרים בפיסול פופ ארט.
הקונספט פשוט: הם נדרשים לאפות עוגות שנראות כמו ג'אנק פוד או חפצים יומיומיים. העוגות מוצבות לצד דוגמאות אמיתיות, והשופטים נדרשים לזהות ממרחק איזו מהן עוגה ואיזו לא. משתתף שהצליח להטעות את השופטים, ולגרום לעוגת-מזוודה להיראות יותר מציאותית ממזוודה אמיתית - ינצח. זה בעצם "הזמר במסכה" רק עם עוגות, כשאת התחפושות המושקעות מחליף בצק סוכר וקרם וניל.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
האלמנט המטלטל ביותר בריאליטי הפוסט מודרני, לסוגיו, הוא שהתכניות האלה מתעתעות בתפיסת המציאות ומטשטשות אותה. אי אפשר עוד להבדיל מה למעלה ומה למטה, מי פוליטיקאי ומי ליצן, מי רופא מומחה ומי הבדרן. "עוגה או לא עוגה?" לוקחת את הרעיון הזה לקצה: הגענו לשלב שבו אנחנו בוהים במסך ומנסים לנחש אם מדובר בטאקו או בעוגה, בכוסות פלסטיק או בעוגה, בפודיום או בעוגה, במכונת תפירה או בעוגה, בשק של כסף או בעוגה - ולא ממש מצליחים להכריע. זה מהנה ומפחיד כמעט באותה המידה. לתחושה שאי אפשר לבטוח עוד בדבר, מצטרפת גם ההרגשה שמדובר אולי במשחק המטופש אי פעם.
כיאה לתרבות הפופ של ארצות הברית, הכל גדול, מוגזם ומפואר מדי. למה בעצם שמישהו ירצה לאפות עוגה בצורת מזוודה? ולמה שמישהו ירצה לאכול עוגה שנראית כמו מזוודה? לא ברור, וזה גם לא כל כך משנה בחגיגת צבעי המאכל הזאת. מדובר באירוע כל כך מופרך, שהוא כמעט נראה כמו פרודיה עתידנית על מה שיקרה לטלוויזיה במאה ה-22. אבל כנראה הקדמנו את זמננו - וכבר עכשיו יש ביקוש להטבעת המתח, החרדה, המלחמות והמגפה בפנטזיות מוגזמות על עולם אלטרנטיבי שבו היום-יום עשוי מסוכר, ולכן לא יכול שלא להיות מתוק. כמה נפלא יהיה לגלות שמאחורי החזות של כל מה שמתסכל אותנו, או אפילו חפץ שסתם נמצא שם, מסתתר ביס מהחלומות.
זה גם המקום שבו "עוגה או לא עוגה" הופעת למזעזעת, או אפילו לברברית. בשלב שאחרי הניחושים, המנחה הנלהב מדי מייקי דיי ("סאטרדיי נייט לייב") מגיע עם סכין, ולפעמים חרב או מצ'טה, כדי לבדוק אם מדובר בחפץ או בעוגה - ומנסה לחתוך. בפרק שהוקדש לג'אנק פוד זה היינו הך - כך או כך משחיתים את האוכל המושחת, לשווא. לשחק באוכל זה אולי נחמד, אבל להשחית אותו בטלוויזיה, סתם, עכשיו ובכל זמן, זה כבר מחליא. זה הרגע שבו אסקפיזם הופך למפגן של וולגריות מצד תרבות השפע.
בינתיים, "עוגה או לא עוגה" ממשיכה להתנהג כמו ריאליטי אחר, וגם בו מסתבר יש דרמה, תסכול, אלתורים ואפילו הסיפורים האישיים מגיעים בפרוסות, גם אם בסך הכול התכנית לא לוקחת את עצמה ברצינות מוגזמת. מה שכן, היא קצרה יחסית, גם מבחינת כמות הפרקים וגם מבחינת משך הפרקים. כך תעשו זאת בעצמכם: הציבו את הראש מול המסך לאפייה בפחות מ-40 דקות, ובסוף תביטו במראה, ותתלבטו מול מה שניבט אליכם מנגד: עוגה או לא עוגה?