אל המרחב: הלב פועם ב"חיילת" של פאולינה טוכשניידר, אבל נדמה שבמוניטור מהבהב רק קו אחד

"חיילת" מקנה תחושה שאנחנו כלואים בנקודת מבט אחת, דורכת במקום. ברור שזה ניסיון ליצור הלימה בין התוכן לצורה, אבל מבחינה ספרותית מדובר בנקודת חולשה

06/04/2022
חיילת צה"ל מצדיעה. ShutterStock
חסר ניסיון להשתמש בכל המנעד האפשרי. "חיילת"(צילום: ShutterStock)

בספר הידוע "סיפור" של התסריטאי והמנחה האמריקאי לכתיבה יוצרת רוברט מקי, ספר שידוע בין השאר כ"תנ"ך" של כותבים בכל רחבי העולם, מופיעה כבר על ההתחלה מעין הנחיה או "מתכון" עבור יצירה קולנועית או ספרותית מוצלחת במיוחד.

בדרכו הנחרצת (ולפעמים גם הנחרצת מדי) קובע מקי שיש בדרך כלל לתסריטאי 12 דקות כדי לערוך לקהל הצופים היכרות עם הדמויות הראשיות שאותן הוא עומד לפגוש, ואחרי ארבעים דקות (מקי מתייחס לסרט הוליוודי "קלאסי", לא חשוב מה בדיוק מסתתר מאחורי המינוח הזה, שאורכו נע בדרך כלל סביב מאה דקות) צריך להגיע איזה מפנה או אירוע שמחייב את הדמות הראשית לפעול, או לפחות לערוך "חישוב מסלול מחדש", בנוגע לדרכי הפעולה שבהן נקטה בעבר.

12 הדקות הראשונות הן מעין אקספוזיציה, שבה התסריטאי נדרש לתת לנו מספיק אינפורמציה (ולא יותר מדי) על הדמות הראשית, ובעיקר לנסות לחבר ולהלחים אותה אל הלב שלנו, ככה שיהיה אכפת לנו גם במובן הרגשי העמוק מה יעלה בגורלה של אותה דמות בהמשך.

המחשבות על הספר של מקי ליוו אותי במשך כל הקריאה ב"חיילת", ספר הביכורים של פאולינה טוכשניידר, שיצא לא מזמן בהוצאת הספרים המצוינת תשע נשמות. גם מפני שבלא מעט מקומות קראתי שהמחברת מתעתדת להפוך את הספר הזה לסרט קולנוע או לסדרת טלוויזיה בעלת כמה פרקי המשך.

עוד בוואלה!

"מסע סוער": ספרו של מוקי צור מגולל את סיפורו של הקיבוץ בידענות ובאנושיות

לכתבה המלאה
פאולינה טוכשניידר היא כותבת מוכשרת. כריכת "חיילת"(צילום: תשע נשמות)

הספר מתעד את מהלך השירות הצבאי של הגיבורה, שעובר דרך "חדרים משותפים, מקלחות ושירותים, משרדים תת קרקעיים, מסדרים ושמירות..." - שירות חלול, מייאש, סתמי ומדכא, רחוק מאוד מה"הרואיות" של מלחמה צודקת או לא על הגנת המולדת. שירות שרק יוצר אצל הגיבורה תחושה מעיקה של ריחוק וניכור - תחושה שהולכת ומתגברת ככל שהספר מתקדם לקראת סופו.

הבעיה, בעיניי לפחות, היא שרוב הספר נקרא כאקספוזיציה אחת גדולה ומתמשכת. עמוד אחרי עמוד אתה מצפה שהנה הנה יגיע משהו שיחלחל אל הלב של הגיבורה (ובעקבות זאת גם אל הלב שלנו), יטלטל את עולמה ויכריח אותה, כמו שמצווה הגורו האמריקאי, לבחון מחדש חלק מעמדות היסוד שלה. אם להתנסח בצורה קצת בוטה וגסה, הייתי אומר שלגיבורה רע, ואחר כך עוד קצת רע, ואחר כך הרבה רע, ואפילו רע מאוד, עד שבסוף פורצת מלחמה והיא מנתקת מגע.

וצריך גם להגיד את הדברים הבאים: פאולינה טוכשניידר היא כותבת מוכשרת. מוכשרת מאוד אפילו. יש בכתיבה שלה צד חשוף, פגיע, נועז, עם יסודות וירטואוזיים ממש, אבל איכשהו כל ה"נהר" הזה של הכתיבה, במקרה הזה לפחות, נוסע ושט בעיני לעבר מחוזות מוכרים, חרושים ודי צפויים בסך הכל.

אני מבין גם את הניסיון ליצור מעין "מקצב סטטי כמעט של זמן שאינו זז", כמו שנרמז על גבי עטיפת הספר, כלומר סוג של הלימה בין תוכן לצורה, ובכל זאת כדאי להדגיש את הדברים הבאים: כתיבה טובה צריכה לפחות לנסות להשתמש בכל המנעד האפשרי - ריחוק וקרבה, חום וקור, ניכור ואינטימיות, תלישות מול רצון להישאר מחובר ולטעת בכל זאת שורשים, גם אם הניסיון הזה לא יעלה יפה בסופו של דבר. נדמה שהגיבורה כאן מוותרת מראש על כל סיכוי או היתכנות שמשהו כזה יקרה במפגש עם הזולת - גבר או אישה, יחיד או רבים.

יש לב פועם בכתיבה של טוכשניידר, זה אין ספק, אבל ככל שהספר מתקדם, נדמה שעל המוניטור חוזר ומהבהב רק קו אחד, גם אם הוא מסומן בצבעים עזים ובולטים. זו אינה רק השאלה אם ככה זה מתרחש ב"מציאות", או האם מדובר במבט גברי או נשי על השירות הצבאי. בעיניי לפחות זאת שאלה משנית. ההרגשה היא שרוב הזמן אנחנו כלואים בנקודת מבט אחת, ומבחינה ספרותית זאת נקודת חולשה ולא נקודת חוזק.

עוד בוואלה!

מאיר שלו מדכא בכוח את הצד האפל שלו. זה גורם לספרו החדש לגעת פחות

לכתבה המלאה
השירות הצבאי ניצב כסיפור רקע. "אפס ביחסי אנוש"(צילום: חנה בירן)

קראתי גם בכמה מקומות שמרבים להשוות את הספר הזה ל"אפס ביחסי אנוש", הסרט הנפלא של טליה לביא, אבל כדאי אולי לזכור את הדבר הבא: במרכז הסרט של לביא עומדת בין השאר מערכת היחסים בין דפי (נלי תגר) וזוהר (דנה איבגי). השירות הסתמי והמדכדך בצבא ניצב שם כסיפור רקע או כ"תפאורה". בתוך המרחב הזה טליה לביא הפליאה ליצור דינמיקה שלמה: עליות ומורדות, שמחות ואכזבות, רגעי חסד לעומת רגעים של ייאוש מוחלט, ואותה דינמיקה שכאמור הכרחית לכל יצירה ספרותית או קולנועית קצת חסרה במקרה של הספר הזה.

בנקודה הזאת אני שב ונדרש לעניין שאני מרבה לעסוק בו במסגרת המדור הזה, והוא עניין העריכה, או התפקיד של העורך או העורכת. סוד גלוי וידוע הוא שמרבית הכותבים משלמים היום להוצאות הספרים על מנת שיוציאו את ספרם (אם להיות הוגן - אין לי צל של מושג אם זה מה שהתקיים גם במקרה הזה). המציאות הזאת מחלישה מאוד את מעמדו של העורך ואת "כוח העמידה" שלו מול הכותב.

הכותב או הכותבת מקבלים במייל דף שלם עם סימונים אדומים או עם הערות שמלוות לא פעם בסימני שאלה או קריאה, והכותב או הכותבת המיואשים אומרים לעצמם: לא די ששילמתי במיטב כספי על ההוצאה לאור של הספר - מה היא או הוא רוצים עכשיו מחיי האומללים. יתרה מזאת - הלבה הרגשית שבעבעה מתוך המחשבות שלך כבר איכשהו נקרשה, ואתה נוטה לומר לעורך - תשמיט או תוסיף מה שאתה רוצה, אבל תעזוב אותי במנוחה.

עורך או עורכת טובים יכולים להתעקש, אבל לא מתוך עמדה נוקשה או שופטת, אלא מתוך רצון אמיתי להיות שותפים ותומכים וללוות את הכותב או הכותבת גם ברגעים האפלים והמדכדכים האלה. לנסות ביחד לצאת למרחבים חדשים. לראות למשל אם מפגש בין גבר לאישה או בין אישה לאישה יוליד אולי משהו חדש ובלתי צפוי. במאים טובים יודעים לעשות את זה, לפעמים גם מורים למשחק. משהו בספר הזה משווע למפגש כזה, שיעזור לחלץ מהטקסט עוד כמה מהמרכיבים המשובחים שכבר קיימים בו.


"חיילת" / פאולינה טוכשניידר. הוצאת תשע נשמות. 105 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully