את הקריירה של ניקולס קייג' אפשר לחלק לארבעה גלגולים, חלקם חופפים. הגלגול הראשון: בין תחילת שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים, כשעשה לעצמו שם כאחד משחקני האופי הטובים בהוליווד, כיכב בקלאסיקות מודרניות כמו "מוכת ירח" ו"לב פראי" וזכה באוסקר על "לעזוב את לאס וגאס". גם כשהופיע בסרטי אקשן מסחרים יותר, התוצאה היתה העלית של הז'אנר, למשל "קון אייר" ו"עימות חזיתי".
הגלגול השני התחיל בשנות האלפיים, והוא נעים פחות. קייג' נקלע לחובות, עלה לכותרות בהקשרים שליליים, התחייב לפרויקטים שונים ומשונים אך ורק בשביל הכסף ומתו תקן של איכות נהיה מזוהה עם סרטים סוג ב' וז'. בשלב מסוים, עם עליית האינטרנט, הגיע גם הגלגול השלישי: בזכות הבעות פניו מלאות המשמעות, הוא הפך לכוכב של ממים וסרטונים ויראליים, אבל אפשר להתווכח אם אלה כיבדו אותו או לעגו לו.
ועכשיו מגיע הגלגול הרביעי: שלב הקאמבק, בו קייג' שוב מככב בפרויקטים הראויים למידותיו. מוקדם יותר השנה ראינו את "פיג" המשובח, ובסוף השבוע עולה "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" - סרטו המדובר והמוערך מזה שנים, ובכלל אחד הסרטים המדוברים של האביב.
את הסרט ביים טום גורמיקן האלמוני, שגם כתב אותו עם קווין אטן, ולקח לו זמן לשכנע את קייג' להסכים להשתתף בו. אפשר להבין למה, שכן מדובר בפרויקט חושפני. השחקן מגלם כאן גרסה של עצמו: כוכב שחי על תהילת העבר, משתתף בזבלוני אקשן וסובל מבעיות נפשיות שמעיבות על יחסיו עם גרושתו ועם בתו המתבגרת. שתיהן לא יכולות לשאת אותו.
ההזדמנות לגאולה מגיעה בזכותו של איל הון לטיני, בגילומו של פדרו פסקל, שמתגלה כמעריץ גדול שלו. כל כך גדול, שהוא מוכן לשלם לו מיליון דולר כדי להשתתף במסיבה שלו במיורקה, ואז מתברר גם שהוא מעוניין לשתף איתו פעולה באפיקים נוספים.
כאן, סוכנות הביון האמריקאית נכנסת לפעולה. היא חושדת כי המעריץ של קייג' מעורב בקנוניות פוליטיות רצחניות, ומבקשת להשתמש באיש סודו החדש כדי לחשוף ולמנוע אותן. וכך, מה שתמיד היה בדיון הופך למציאות, וכוכב הפעולה מוצא עצמו חי בתוך סרט אקשן.
כיאה לשמו הארוך, "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" הוא כמה סרטים בכרטיס אחד - דרמה קומית על אדם במשבר, סאטירה על הוליווד, וקומדיית אקשן. לא פעם, פרויקטים שמנסים לשלב בין ז'אנרים מותחים את החבל לכל הכיוונים עד שהוא נקרע, אבל הפעם זה עובד.
בתור מותחן פעולה, הסרט מותח, מהנה וקצבי. העלילה כמובן מופרכת למדי, אבל באופן סביר; בתור קומדיה קלילה, הסרט מצחיק; ובתוך פארודיה וסאטירה, יש כאן לא מעט אמירות יפות על הקשר בין מה שמול המצלמה ומה שמאחוריה. למרות שנושבת מהתסריט רוח שטות, ניכר שכתבו אותו אנשים חכמים.
מעל הכל, המעלה העיקרית של הסרט היא תצוגת המשחק של קייג'. יש סיבה למה השחקן נשאר רלוונטי כבר ארבעים שנה ולמרות כל המהמורות בדרך. יש בו שילוב נדיר בין נונשלנטיות וטירוף, רוך וחספוס. הוא מעורר הזדהות אך גם גדול מהחיים, גמיש אך גם סולידי, והוא יכול להציל את העולם עם אגרופיו, אך גם עם החיוך שלו.
בראיונות שהתקיימו עמו בשבועות האחרונים, הוצגה בפני קייג' הטענה ש"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" הוא תפקידו הטוב מזה שנים. בתגובה, התגונן השחקן וטען שגם "פיג" ו"מנדי", למשל, ראויים להיחשב כתפקידים גדולים שלו. זה נכון, כמובן, והמסה הקריטית הזו מנציחה את מעמדו כאחד מחמשת השחקנים האמריקאים הגדולים בדורו (מי הם ארבעת האחרים? בוא לא נתחיל לריב על זה עכשיו, אבל כולם יסכימו שגם חואקין פיניקס במצעד הזה).
"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" הוא תצוגת תכלית של קייג', אך גם משהו נוסף. למרות המשתמע משמו, זה לא רק סרט על כישרון ועל המשקל שבא עמו, אלא גם על אהבה. יש כאן שני סוגים של אהבה, ובשני המקרים היא אפלטונית, משהו שהקולנוע בדרך כלל לא מתעסק בו.
קודם כל, זה סרט על אהבה בין אב ובתו המתבגרת. את הבת הקולנועית של קייג' מגלמת לילי מו שין, שבמקרה או שלא במקרה, היא מיוחסת גם במציאות - בתם של השחקנים מייקל שין וקייט בקינסייל. לא קל להיות הורה, לא קל להיות בת של, ובין בדיחה אחת לשנייה, התסריט נוגע במורכבות הזו בצורה רגישה, שמגיעה לשיאה בסצינות מקסימות, שגם יש בהן קריצה למי שבקיאים ובקיאות ברשימת הסרטים שנחשבים לגדולים אי פעם.
נוסף ליחסים שבין אב ובתו, התסריט נוגע בטאבו הוליוודי גדול עוד יותר - אהבה בין גבר אחד לשני, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביחסים שבין קייג' והמעריץ שלו. זו אהבה שאין בה מיניות, אבל יש בה אחווה ובעיקר הערצה עזה. למרות שהקולנוע לא מרבה להתעסק בנושא הזה, הוא רלוונטי עד מאוד. לא חסר גברים שמוכנים למסור את נפשם בעד כוכב הספורט האהוב עליהם, למשל.
יש להערצה שכזו גם צדדים חולניים, כמובן, אבל הסרט מעדיף להתמקד בצדדיה החיוביים. הוא לא בא להעכיר את הרוח, אלא להרים לכוכב הסרט וגם לנו. בהקרנת טרום-בכורה בה הייתי, באולם מלא עד אפס מקום, הקהל לא הפסיק לצחוק ולהריע לאורך כל הדרך. זה הגלגול הרביעי בקריירה של קייג', ונראה שהוא ייזכר כיפה מכולם.