תיאטרון חולון היה אמש הומה אדם, ובלתי אפשרי היה למצוא מקום בבית הקפה הסמוך או בספסלים שבקומה השנייה. לקראת ההופעה המרכזית של הערב, אפילו המזנון כמעט התרוקן מסחורה, והצפיפות סביב שברה שיאים. העומס הזה לא הגיע בגלל שמרגי או נועה קירל באו לעיר, אלא לכבוד פסטיבל "ימי זמר" המסורתי בחולון והאטרקציה המרכזית שלו - הופעה של הזמרת אסתר עופרים, אחד הסמלים הגדולים של הזמר העברי לדורותיו, שהופעותיה בישראל בעשורים האחרונים נדירות. הקהל, שהורכב רובו ככולו מאזרחים מבוגרים ומבוגרים ברוחם, לא התכוון לתת להזדמנות הזאת לחמוק.
עופרים הייתה כוכבת גדולה בשנות ה-60 וה-70 בישראל, אבל גם זכתה להצלחה גדולה ברחבי אירופה. כבר שנים ארוכות שמרכז חייה לא נמצא כאן, אבל היא ממש לא נשכחה, והמופע אמש - שלו היה שותף גם יוני רכטר, בעצמו מבכירי המוזיקאים בישראל - הוא ראיה לכך. אלא שלא רק נוסטלגיה הניעה את הערב - כי עופרים, לפני הכל, היא הרבה יותר מסמל מהעבר - היא זמרת יחידה במינה, עם קול מפעים, כריזמה אדירה, הופעה תיאטרלית וקסם בלתי נגמר.
זה היה מהפנט: לעתים רחוקות יוצא לאדם לראות מולו וירטואוז אמיתי בשעת פעולה - פרפורמר שהוא כל כך טוב במה שהוא עושה, כל כך מרשים, כל כך שולט ביסודות. בעולם שמלא באנשים שמזייפים הצלחה או קונים אותה, אין דבר עוצמתי מאשר להביט על העוצמה שבכישרון טהור ובמקצוענות שאין כמוה.
כאמור, עופרים לא חיה בישראל כבר שנים רבות, ובו בזמן היא סמל של הישראליות. בהתאם, הרפרטואר שלה מורכב מכמה מהשירים העבריים המוכרים ביותר, לצד קלאסיקות מהעולם, ובין אלה ובין אלה הרבה שירים על זרות, בדידות ונדידה. בהופעה ארוכה (כ-20 שירים), המבחר הזה מצטבר למסע ארוך ומרגש.
היא הייתה מוקפת בשישה נגנים, כולל רכטר עצמו על תקן המלווה, שרק לעתים רחוקות הצטרף לשירה. לעתים הרכב גדול נועד לפצות, למלא את החלל שסולן מתקשה להשלים - אבל זה היה רחוק מלהיות המצב בהופעה הזאת. ליד הקול הגבוה והנוגה של הזמרת, העיבודים הצנועים, ואף המינימליסטיים בחלקם, לא ניסו בכלל להאפיל - אלא רק לתמוך מעט.
כבר מהפתיחה, הקלאסיקות "ואולי" ו"לילה לילה" - שעופרים היא המבצעת האולטימטיבית שלהן - מזמנות רגשות על עבר רחוק שנעלם. הקול שלה, שנוסף האפקט היפה של הזמן, מהדהד ומצלצל. לא צריך דבר יותר ממנו. ובכל זאת, הקהל תמיד מצטרף. בטח כשהיא שרה את "הללויה" של לאונרד כהן, וכולם מתחייבים יחד לעמוד לפני אלוהי השירה כשעל שפתיהם שום דבר מלבד המזמור הזה.
החלק הראשון של הערב מסתיים עם עוד קלאסיקות, בהן "Somewhere over the rainbow", "She's leaving home" וגם "דמעות של מלאכים" של רכטר ו-14 אוקטבות, שלפתע נדמה היה שהוא תמים מתמיד. בשיר הזה עופרים התבלבלה במילים בפתיחת השיר, אך הודות לרכטר שהצטרף אליה הביצוע הושלם.
אז יצאה עופרים מהבמה, ופינתה אותה לרכטר וללהקה, שרק אז החלה לה גלות במלוא יופיה. אחרי קטע אינסטרומנטלי בשם "חלום ליל קיץ", רכטר שר את "שלוש בלילה בעיר" שהלחין לגידי גוב ואת "שיר אהבה סטנדרטי" שהלחין לאריק איינשטיין. אלה שירים נהדרים אמנם, אבל הופתעתי מהבחירה בהם במקום בשירים מקריירת הסולו של רכטר, ואולי הייתה זו דרכו להדגיש שהפוקוס בערב הזה אינו עליו, כי אם על הזמרת שתיכף תחזור.
עופרים שבה עם "התרגעות" - שיר עתיק שלא נס ליחו לעולם, והמשיכה לרצף יפהפה: "ציפור שנייה" שהקליטה עם רכטר לפרויקט "צו השעה" ("ראיתי ציפור רבת יופי"), הדואט המרגש "תן לי יד" שהיה אחד משיאי הערב, עיבוד רכטרי מרהיב לשיר "מה אומרות עינייך" - בשלב הזה הלהקה הייתה כבר יותר משוחררת - ולבסוף הקלאסיקה "מי יתנני עוף". אפשר היה לפרט על כל אחד מהם את הניואנסים, העומק והפלא - אך נדמה שאין בכך צורך, כי עצם החוויה היא במכלול. אלה שירים מוכרים ואהובים, אך אף רגע בהם לא היה שחוק. עופרים שרה כל אחד מהם כאילו היה חד פעמי, ובהנאה גלויה. בהמשך יגיעו גם גרסאות ל"Alabama song", " Mad about the boy" ולעוד שיר של לאונרד כהן, "Like a bird on wire". זה שיר מוכר וחרוש לעייפה. עופרים העניקה לו את הביצוע הכי יפה שלו ששמעתי מעודי.
למרות התקוות, עופרים לא ביצעה את "סתיו" או "סינדרלה רוקפלה" האהובים שלה. היא אמנם תסיים את המופע, לשמחת הקהל המופגנת, לצלילי "ציוניוני הדרך", אבל גם לא נפרדה בלי "היו לילות" - השיר האולטימטיבי שלה, ושאיתו היא מזוהה יותר מכל. הבלדה העצובה של יעקב אורלנד, שמתארת סיפור אהבה שנגדע במשעולים בין דגניה וכנרת, הפכה ברבות השנים גם לקינה על הזמן החולף, הנעורים שמסתיימים והעולם המשתנה, קל וחומר כשהזמרת בעשור התשיעי לחייה וגם רוב היושבים בקהל חובקים כבר נכדים. אבל כשכל אלה שרים ביחד על הלילות שישאו עוד סוף ימיהם, אולי גם חשבו על הקונצרט המושלם הזה, ועל ההזדמנות הנדירה לראות על הבמה את אחת הגדולות מכולם.