"הכל בכל מקום בבת אחת" עלה לראשונה באביב האחרון, והפך לשובר קופות ברחבי העולם - וגם אצלנו. לפני כשבועיים הוא גם הפך לסרט המוביל במספר המועמדויות לאוסקר, עם לא פחות מ11 כאלה, כולל בכל הקטגוריות המרכזיות. כרגע, הוא המועמד המוביל לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר. כל זה העניק לו סופית חותמת יוקרתית: אחד הסרטים הלוהטים, המוערכים והמדוברים של הזמן האחרון.
לאור כל זה, הסרט חזר לאולמות אצלנו בסוף השבוע האחרון ומוקרן ברחבי הארץ. אז אם פספסתם אותו משום מה, או אם סתם בא לכם לצפות בו שוב - הנה ההזדמנות. נכון, הוא זמין גם בפורמט ביתי, אבל מדובר בחוויה קולנועית ייחודית שכדאי לצרוך על מסך גדול ועם קהל.
לרגל ההפצה המחודשת, אנו מפיצים שוב גם את הביקורת שפרסמנו בזמנו על הלהיט הגדול. נזכיר, כי הפיקו אותו האחים רוסו, מי שכבמאים אחראים לסרטי "הנוקמים" האחרונים, וביימו אותו דן קוואן ודניאל שיינרט. השניים מכנים עצמם "הדניאלז", פרצו עם "איש האולר" לפני כמה שנים ובזכות הצלחתם כאן מיצבו את עצמם סופית כשמות הכי חמים בהוליווד. כרגע הם פייבוריטים לזכייה באוסקר לבימוי הטוב ביותר, ומובילים במירוץ על סטיבן ספילברג, שהיה יכול להיות אבא ואפילו סבא שלהם.
כרוח הימים, הסרט עוסק במשפחת מהגרים - במקרה זה, אמריקאים שמוצאם סיני. כמו רבים בקבוצה האתנית הזו, העסק המשפחתי שלה הוא מכבסה.
המכבסה, כך מתברר, ניסתה לכבס את המיסים שלה, מה שמוביל למפגש לא נעים עם פקידת מס הכנסה חסרת פשרות בגילומה של ג'יימי לי קרטיס. האשמה נופלת על כתפי אם המשפחה, בגילומה של מישל יאו, הדמות הדומיננטית בעסק ובחיי הבית. מתברר שזו לא הצרה היחידה שלה: היא סובלת מיחסים מתוחים עם בן זוגה, שמגיש לה מסמכי גירושים; עם אבא שלה ובעיקר עם הבת שלה, שלמורת רוחה מנהלת מערכת יחסים לסבית.
עד כאן זה נשמע כמו דרמה משפחתית שגרתית, אבל פה מגיע הטוויסט: מתברר שבדומה לסרטי גיבורי-על רבים מן העת האחרונה, "הכל בכל מקום בבת אחת" יוצא מנקודת הנחה שהיקום שלנו הוא רק אחד מבין אינספור יקומים שמקבילים לו, ופותח את השערים אליהם. כך אנחנו פוגשים גרסאות אלטרנטיביות של העולם שלנו, למשל כזו שבה לבני אדם יש אצבעות דמויות נקניקיות, וגם של הגיבורים והגיבורות. מתברר כי בעולמנו הגיבורה היא כובסת כושלת, אך בעולמות אחרים היא אמנית קונג-פו, כוכבת קולנוע, שפית וכיוצא בכך. ומה לגבי הבת שלה? נעצור את הפירוט העלילתי ולא נגלה את התשובה. נאמר רק שהתסריט מתגלה כמעיין בלתי נדלה של תפניות, המצאות והפתעות.
"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט ארוך למדי (139 דקות), סבוך מאוד ומקורי להחריד, אבל בלבו אפשר למצוא כמה רעיונות פשוטים ועתיקים. קודם כל, ההנחה שהעולם הזה הוא לא היחיד. זו מחשבה מנחמת, כי משתמע מזה שאם אנחנו מאוכזבים או לא מסופקים מן הקיום שלנו - ייתכן שבמציאות מקבילה אנחנו מלכי אנגליה, ואפילו לא היינו צריכים למות ולחוות גלגול נשמות בשביל זה. קשה שלא להתמוגג מן המחשבה הזו, ולכן קל להבין למה סרטים על רב-יקומים זוכים להצלחה.
נוסף לכך, התסריט מציג גם רעיון אפל יותר: אם אנשים הופכים למפלצות, זה לא באשמתם אלא באשמת הוריהם שהפכו אותם לכאלה. הסרט עוסק בצורה מורכבת, רגישה ומרגשת בסוגיית היחסים בין אימהות ובנות, וגם בשאלות גדולות אחרות - זהות אישית, זהות מינית, מסורת וקדמה.
בדומה ל"אדומה אש" של פיקסאר שיצא לפני כמה חודשים, גם הסרט הזה מתרחש בתרבות ספציפית עד מאוד של תפוצה סינית-צפון אמריקאית, אבל עוסק בסוגיות אוניברסליות ביותר, שכל הקהל יכול להתחבר אליהן. כל האלמנטים כאן, ובעיקר הדמות של האמא הדומיננטית והמתערבת, רלוונטיים גם למשפחות יהודיות-אמריקאית, ובאותה מידה זה היה יכול להיות סרט על משפחה שכזו. לא סתם אחד הדימויים המובילים כאן הוא של בייגל - המאכל המזוהה ביותר עם יהודי ארצות הברית.
השפע התיאורטי הוא כאין וכאפס לעומת הדמיון הקולנועי. כמעט כל תנועה בסרט מציגה טכניקה אחרת, ובמובן הזה הוא מזכיר לפעמים מיצג בימתי יותר מאשר להיט מסחרי. התפאורה, הנימה, הגישה - הכל משתנה כל הזמן. לפעמים "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא קומדיית אמנויות לחימה, ולעתים הוא מזכיר יצירות מופשטות ופילוסופיות כמו "עץ החיים". צפיתי בסרט פעמיים ובשתי ההקרנות הקהל לא הפסיק להתפקע מצחוק. לא בגלל שהתוצאה כל כך משעשעת, או מנסה לשעשע, אלא כתגובה לכמויות התעוזה והחוצפה של הבמאים. הם אף פעם לא מציגים את הדברים כפשוטם, ומשתמשים בכל הזרה אפשרית כדי להעניק ייצוג למה שעובר על הגיבורות. אם חשבתם שכבר ראיתם הכל, עוד לא ראיתם כלום.
גם הליהוק של הסרט הוא שקית הפתעות. נוסף למישל יאו וג'יימי לי קרטיס הוותיקות, הוא מציג גם את ג'ונתן קה קוואן, שהתפרסם כילד ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" אבל מאז כמעט לא שיחק, ואת ג'יימס הונג, בן 93. אם אתם מגרדים את הראש ומנסים להיזכר מאיפה הוא מוכר לכם - אולי אתם זוכרים אותו בדמות המארח בפרק "המסעדה הסינית" ב"סיינפלד", או מאחד משש מאות (בערך) התפקידים האחרים שגילם לאורך הקריירה הארוכה שלו. בצידם בולטת סטפני הסו, בתפקיד הבת הצעירה והמרדנית במשפחה. בניגוד לשמות שכבר הוזכרו קודם לכן, ברזומה שלה אין כמעט ציוני דרך בולטים, אבל זה לא מונע ממנה לגנוב את ההצגה מכל השמות האגדיים שבצידה, ואפשר להאמין שעוד נשמע עליה רבות.
נציין גם את הקומיקאית היהודייה ג'ני סלייט, בתפקיד לקוחה צעירה שאם המשפחה הסינית מעירה פעמיים על הגודל יוצא הדופן של אפה - המחשה לעוקצנות של הדמות הזו, וגם לכך שבמדינות הגירה, מיעוטים לא תמיד מזדהים אחד עם השני, אלא לעתים קרובות לועגים זה לזה.
מוזר היה לי לראות שקומיקאית מובילה כמו סלייט מופיעה כאן בתפקיד כל כך דל, ולכן לא הופתעתי לגלות שבמקור היה לה נפח משמעותי יותר, אבל הוא נחתך בעריכה. זה עניין שולי. עניין מהותי יותר, המזכיר בעיה שחוזרת על עצמה בסרטים האחרונים של טרנטינו, הוא לוליינות היתר של הדניאלז. האם הם באמת חייבים להוכיח לנו את השליטה שלהם בכל טכניקה קולנועית? האם הם באמת חייבים להמחיש לנו שהמיומנות שלהם נטולת כל רבב? האם הם באמת חייבים להביא אל הבד את כל מה שהם אי פעם למדו או ידעו?
למרבה המזל, בכל פעם בה עולה הסכנה שהסרט יהיה זחוח, מתיש או מתנשא, מגיע שיא רגשי שמאזן זאת. למרות שהם טווים כאן רשת עם אינספור קורים, הדניאלז לא שוכחים לרגע כי בסופו של דבר, בלבו של הסרט פועם סיפור יפה ופשוט על אם ובת שלומדות לקבל זו את זו.
כיאה לשמו המחייב, "הכל בכל מקום בבת אחת" מדלג בקלילות לצמרת רשימת הסרטים היצירתיים ביותר שיצאו עד כה בעשור הזה, ופוגש שם את "טיטאן" הצרפתי, שיצא בתחילת הסתיו האחרון.
מעניין לציין כי מאחורי כל התעלולים הקולנועיים של שניהם, שני הסרטים מטפלים באותו נושא בסיסי אחד: אהבה של הורה לצאצא שלו. בסופו של דבר, זה הנושא שמתעלה מעל הכל בכל מקום - ביקום שלנו, וכנראה גם ביקומים המקבילים.