ב-1995, אולפני פיקסאר שינו את עולם האנימציה ואת הוליווד בכלל כשהוציאו את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלהם, "צעצוע של סיפור". ביים אותו גבר, וזה היה נכון גם לגבי כל הסרטים שבאו לאחר מכן. ברנדה צ'פמן כמעט תיקנה את זה וקבעה ציון דרך לפני כעשור, אבל היא פוטרה מ"אמיצה" באמצע ההפקה.
רק עכשיו, 27 שנים ו-24 סרטים אחרי "צעצוע של סיפור", מגיע הסרט הארוך הראשון של פיקסאר שבמאית חתומה עליו מתחילת ועד סוף הדרך. "אדומה אש" שמו, וביימה אותו דומי שי. הקולנוענית נולדה בסין, ובגיל שנתיים עברה עם משפחתה לקנדה והשתקעה בה. הביוגרפיה הזו משתקפת בעבודתה - בסרטה הקצר וזוכה האוסקר "באו", שהוקרן לפני "משפחת סופר-על 2" לפני ארבע שנים; וגם בסרט זה.
"אדומה אש", "Turning Red" בשמו המקורי והמתלהב פחות, עוקב אחר מיי, נערה בת 13 מטורונטו שמוצאה של משפחתה סיני. כמו משפחות מהגרים רבות, גם זו שלה קרועה בין מסורת ואסימילציה, ומתאפיינת באמביציה שדוחפת את הגיבורה להישגים ולמצוינות. כל זה, נוסף למתחים השגרתיים של גיל ההתבגרות, יוצרים בתוכה בערה פנימית שבסופו של דבר מתפוצצת באופן מטאפורי ומילולי כשהיא מסתכלת במראה ומגלה שהפכה לפנדה אדמונית וענקית.
מיי מגיבה לכך בהיסטריה, אבל אז מתברר כי מדובר בתהליך טבעי: הטרנספורמציה הזו פוקדת בתורה כל אחת מבנות משפחתה. המסורת מכתיבה כי בשלב מסוים בחייה, כל אחת מהן תהפוך באופן זמני לפנדה. השאלה היא רק לכמה זמן זה יקרה, כיצד תשלוט בכך והאם מדובר בקללה או ברכה.
סיפורים על טרנספורמציה פיזית הם תבנית עלילתית מוכרת - מ"הגלגול" של קפקא, דרך גיבורי-על כמו הענק הירוק ועד סרטי נעורים כמו "זאב צעיר", מקור השראה מוצהר של "אדומה אש". ההבדל הוא שכל אלה עסקו בגברים, וכאן נקודת המבט אחרת וגם ההקשר שונה. בדרך כלל, פנדות קולנועיות הן בצבעי שחור-לבן, אז למה דווקא פנדה אדומה? כי הסבטקסט של הסרט הוא בין השאר המחזור הנשי, והאדום מסמל אותו.
התסריט משתמש בעוד כמה תבניות נדושות. האובססיה המובילה של הגיבורה וחברותיה היא להקת בנים, ושאיפתה הגדולה - לפקוד הופעה שלה. את השירים שמבצעת הלהקה בסרט כתבה בילי אייליש יחד עם אחיה פיניאס, והם כה מוצלחים עד שאפשר לשכוח כי מדובר בהרכב פיקטיבי.
כך או כך, אימה של הנערה המתבגרת יוצאת נגד כל תשוקה עצמאית שלה. מובן שהיא מתנגדת גם לרעיון שתלך להופעה, מה שיוצר ביניהן מתיחות נוספת. קונפליקט בין ילדות ואמהות על רקע רצון ללכת לבילוי שכזה כיכב כבר בפרק קלאסי של "רוזאן" ולאחרונה ב"יום הכן", למשל, אך "אדומה אש" משכיל להציג אותו בדרך מקורית ויצירתית.
בכלל, "אדומה אש" מלא רעיונות כרימון. בישראל הסרט יצא לבתי הקולנוע, אך באמריקה הוא עלה ישירות בדיסני פלוס, שירות הסטרימינג שעדיין לא זמין בארץ. ניצלתי זאת כדי לצפות בו פעמיים ברצף, וגם בצפייה כפולה לא קל למצות את כל הגודש שיש בו.
השלד העלילתי כאן פשוט יחסית: בניגוד לסרטים רבים אחרים של פיקסאר, הדמויות כאן לא בהכרח עוברות בין עולמות. אך למרות זאת, הסרט משכיל לעסוק בכמות כמעט אינסופית של מתחים: בין מה שאנחנו מפנימים ומה שאנחנו מחצינים; בין ילדות והתבגרות; בין מזרח ומערב; ובין דורות שונים של אותה משפחה. הוא מתאר גם כיצד כל הקונפליקטים הללו משתלבים זה בזה, וכיצד זהות מגדרית משתקפת ומשתלבת בזהות אתנית.
כרגיל בימינו, הפצת הסרט מלווה בשערוריות שונות ומשונות עדויות של עובדים ועובדות בפיקסאר לפיהן האולפן מצנזר "תכנים להט"בים", ומן הצד השני של הספקטרום - צנזור של ביקורת שלילית על הסרט, שהתפרסמה באתר אמריקאי פופולרי והוקעה כ"גזענית" ו"סקסיסטית" בגלל שטענה כי הוא "ספציפי מדי ויעניין רק את הקהילה האסייתית של טורונטו".
אנחנו, במדור הקולנוע הזה, נגד סתימת פיות מכל הסוגים, ובעד הזכות לאפשר לאנשים להיות מטומטמים, והביקורת הנ"ל היא אחד הדברים הכי מטומטמים שנחשפתי אליהם לאחרונה - והתחרות קשה. "אדומה אש" אמנם שואב מן המסורת הסינית ועמוס פרטים ספציפיים, אבל מה רע בכך? זה רק הופך אותו לעשיר ומרתק יותר. נוסף לכך, יש בו גם ממד אוניברסלי. כמו הרבה סרטים גדולים, כוחו בספציפיות שלו וכוחו באוניברסליות שלו.
באופן ספציפי, "אדומה אש" יכול בקלות היה להיות סיפור יהודי. יש בו הרי את כל המרכיבים הרלוונטיים - משפחה שהיגרה לצפון אמריקה וקרועה בין קדמה ומסורת, אימהות דומיננטיות ודמות שעוברת טקס התבגרות דווקא בגיל 13. בצד זאת, בגלל העיסוק שלו במחזור הוא גם מתכתב עם ספר הנעורים היהודי האולטימטיבי, "אלוהים, אתה שם? זאת אני מרגרט" של ג'ודי בלום.
לטובת ילדי וילדות הבר והבת מצווה, נספר כי בישראל הסרט יוצא גם בגרסה מדובבת, בה משי קליינשטיין מדברת בקולה של הגיבורה. במקור, מככבות בין השאר רוזלי צ'יאנג, סנדרה או ומאיטריי רמקרישנן, שפרצה ב"אמת או חובה", סדרה שגם לה יש לה מעט מכנים משותפים עם "אדומה אש".
לפחות בגרסה האמריקאית, עבודות הדיבוב לא משאירות רושם מיוחד. גם האנימציה לא בדיוק משכרת חושים, ואין כאן בדיחה שתגרום לקהל לתפוס את הבטן, או רגע של התעלות שיגרום לו להזיל דמעות. לזכות "אדומה אש" ייאמר שאין בו שנייה מניפולטיבית. הוא לא מנסה לשחק עם הרגשות של הצופים והצופות, וגם לא צריך את זה. הסרט כל כך חכם, מבריק ורלוונטי, שהתוצאה מצליחה להסעיר גם בלי לשחק משחקים וללחוץ על כפתורים.
לסיכום, "אדומה אש" מתאים לכל תפוצה ולכל גיל, וראוי להיכנס לפנתיאון כקלאסיקה מיידית, שעוד ילמדו אותה גם בדורות הבאים. בנימה אישית, הפיכתו לפולחן תשמש אינטרס נוסף - התרגום העברי שלו יוכל לתת השראה לכותרות במדורי הספורט אחרי כל ניצחון של הפועל בדרבי.