באחת הסצנות הראשונות של "כל עוד בלבב", סדרה חדשה של החינוכית המתרחשת במסע לפולין, צועדים בני נוער במסלול הגבורה בוורשה שבו מונצחות דמויות בולטות מתולדות הגטו (בכתוביות כתוב בטעות "נתיב הקבורה"). שם, ליד אחת האבנים, שתי חברות בתחילת המסע מתווכחות: אחת תחת רושם עז ממה שהתרחש במקום הזה לפני 80 שנה, בעוד השנייה מתקשה לראות זאת בשדרה רגילה ומטופחת למראה, שכלל לא נראית היום כמו זירת אסון. "זה נראה כמו רחוב בכפר סבא", היא אומרת.
במשפט הזה גלום עיקר "כל עוד בלבב", שיצרה חן קלימן וביים רומן שומונוב: מצד אחד, הוא ממחיש את האתגר והמבוכה של הנערים מישראל 2022 מול השואה, ומצד שני, מזכיר שהמסע אמנם מתרחש בפולין, אבל בפועל הוא המשך של מסע התבגרות ישראלי ושיחה שמתנהלת בין ישראלים על ישראליות.
"כל עוד בלבב" בוחנת את תגובות כמו אלה דרך סיפורם של חמישה בני נוער, שמגיבים כל אחד אחרת לנוכח המשקולת הכבדה שמוטחת בפניהם. שני (אלכס זילברג), שמשפחתה מאוקראינה, מקווה שדרך המסע היא תפסיק להרגיש זרה מול הסיפור הישראלי ותוכל להרגיש חלק ממנו. היא מתאהבת בקובי (עידו טאקו), שמבחינתו המסע הוא דרכו להגיד לעולם שניצחנו, כנציגים של מדינה חזקה וצבא חזק. עומרי (אברהם ארנסון), החבר הכי טוב שלו מתעסק רוב הזמן בבדיחות אינפנטיליות, שתייה, הקנטות וחטיפים, אך בהמשך מסתבר שההתנהגות הילדותית שלו היא גם מין מסכה, המכסה על חוסר יכולתו להתמודד עם הסיפור הטראגי של משפחתו. לי, החברה הטובה של שני (יסמין גונדס), מוצאת את החיבור שלה דרך ההשתתפות בטקסים. ואילו רונה (אורנית אדרי), שבכלל שייכת לחבורה אחרת, היא זו שבוחרת להיות יותר חמורת סבר מכולם, אפילו יותר מהמדריך הלחוץ והאידיאליסט (רותם קינן) ומניצולת השואה (דורית פלד הרפז) שמלווה את המסע, ופותרת עבור הנערים את המבוכה פעם אחר פעם.
המעלה העיקרית של הסדרה היא שהיא מתייחסת למבוכה הזאת בהבנה ואף בחיבה. אכן, ילדים בני 17 לא אמורים להיות מסוגלים להכיל את המשמעות העמוקה של חיים במחנה ריכוז, וספק אם מי שלא היה שם יכול בכלל לעשות זאת. "כל עוד בלבב" מזמינה אותם לחוש בנוח עם המבוכה, אבל גם לרדת מהעצים המאוד הפסקניים שהם מטפסים עליהם, ובנוסף, מזכירה שוב ושוב שהמסע הזה אינו רק שיעור על מוות, אלא גם על החיים.
לכך מצטרפים צילום נהדר, שמעמיד מול המצלמה את דרמת הנעורים ברקע לוקיישנים מלאי דרמה. בסדרה מלאת קיטש וקיטש פוטנציאלי, אבל דווקא הצילום מציל רגעים רבים שהיו יכולים להיות כאלה.
אמנם, "כל עוד בלבב" עשויה כסדרת נוער, וככזאת היא נשארת ברובד ילדותי למדי וסובלת ממגבלות רבות. למרות שתצוגת המשחק לא רעה, רוב הדמויות שלה לא עבות יותר מפלקט, הדיאלוגים מגושמים ומתנהלים בסיסמאות, היחסים בין הדמויות לא מחזיקים עניין וגם חלק מעלילות המשנה מופרכות עד תמוהות, לרבות מרדף הזוי בעקבות סיפור משפחתה האוקראינית של שני, והחלטה לשרוף עותק של "מיין קאמפף" בתוך חדר מלון. אמנם הסדרה שופכת מים קרים על היוזמה הזאת, תרתי משמע, אבל עצם הניסיון מדכדך ורומז שיש כאן מתבגרים אבל אין בהכרח התבגרות.
ובכל זאת, בין כל הפגמים הללו, ולצד מידע חשוב ונגיש, מסתתר דיון מעניין ומכבד, ואפילו ביקורתי, על עיבוד זכרון השואה, על ההיבטים הממסדיים שלו וגם על הלקחים הפשטניים שנגזרים ממנו. הסדרה מציגה ניסיון אותנטי, אפילו אמיץ, להתמודד עם כל אלה, באופן שכמעט לא מתרחש בתרבות הישראלית. ולו בזכות הניסיון הזה, מדובר בסדרה חשובה.