"אוי אוי אוי, היא נהייתה עשירה וקשה לה", אומר ליעד אגמון לשי-לי שינדלר בשיחה מצולמת בין השניים שפותחת את סרטה של האחרונה "העשירים החדשים" (קשת 12). אגמון, מי שמכר בשנת 2019 את הסטארט-אפ שהקים (Dynamic Yield) לחברת מקדונלד'ס בסכום שמוערך בכ-300 מיליון דולר, משתף את בת זוגו בחששות שלו מפני התגובות לסרט הטלוויזיה שבו הוא משתתף' ומתמצת בצורה מדויקת את רוב הביקורות נגד שינלדר בפרט והסרט בכלל.
אם השם שי-לי שינדלר מרגיש לכם ממש מוכר ואתם לא מצליחים להניח את האצבע, אזכיר כי לפני שהתעשרה בענק, הייתה שינדלר מוכרת כעיתונאית וככתבת ועסקה בעיקר בתחומים כמו אופנה ולייף סטייל. את עיקר פרסומה הרוויחה כשהנחתה לצד גיא לרר את תוכנית הלייט נייט בעלת האווירה התחקירית "הצינור" בערוץ 10 (ומאוחר יותר "הצנרת" בערוץ 13 המאוחד).
"העשירים החדשים" הוא מעין קאמבק טלוויזיוני של שינדלר והיא חתומה עליו כיוצרת. הוא שייך לז'אנר פופולארי במיוחד בערוצי הברודקאסט: סרטים קצרים (כחמישים דקות נטו) שבמרכזם אישיות מוכרת היוצאת לחקור נושא שמעסיק אותה ולרוב נוגע לחיים שלה עצמה. ככלל, "הסרטים" האלה הם יותר כתבות מגזין ארוכות באווירת "ערב טוב" עם גיא פינס או "יום בחיי" מאשר סרט תיעודי, אך עושה רושם ששינדלר יצאה מגדרה להפחית משמעותית את כמות ה"אני ואני ואני" ולנסות לסקר נושא שמטריד אותה. מתעשרי ההייטק החדשים של ישראל, האנשים שעשו בשנים האחרונות אקזיטים בסכומים שנעים בין מיליונים בודדים למאות מיליונים, ונמצאים כעת במעין שכבה סוציו-אקונומית בפני עצמם - נובורישים בחשבון הבנק עם אופי והתנהלות של כסף ישן.
צריך לומר זאת, שינדלר יצאה כאן לקרב אבוד מראש. ההבטחה שבבסיס הסרט - הקשיים של העשירים החדשים - היא משהו שלנו, האנשים מהיישוב, קשה לשאת. יושב לו בבית הצופה הממוצע, מיד אחרי צפייה במהדורת החדשות, זאת שבה הוא בדיוק הבין שעליו לזרוק לפח את כל מוצרי שטראוס שקנה במאות שקלים (ניוז פלאש: הכל יקר פה), וצריך לשמוע על ההתמודדות הנפשית של שינדלר, שמרגישה כי היא חייבת להזמין במסעדה את כל מי שהיא יושבת איתו כי ככה מצופה ממנה. מצד אחד, אין דבר מסקרן יותר מחייהם של העשירים כקורח, ויעידו אלפי יצירות אמנות שנעשו בנושא. מצד שני, שינדלר ועמיתיה ל"צרה" נמצאים בסיטואציה שאי אפשר להזדהות איתה עד שלא נהיה יום אחד בנעליהם (ואני מאחל לכולנו).
לזכותה של שינדלר ייאמר, ואני בטוח שיש רבים שיחלקו עליי, החששות שהיא שיקפה ב"העשירים החדשים" הרגישו לי כנים ואותנטיים. יותר מזה, נראה שהיא באמת התעניינה לראות איך המרואיינים שלה מתמודדים עם אותן ה'בעיות' (וכן, אין דרך להימנע ממרכאות במקרה הזה). פסיפס המרואיינים כולל כמה אנשים שעשו אקזיטים מרשימים במיוחד, ביניהם בולט איל וולדמן, מנכ"ל מלאנוקס, שהונו מוערך בכחצי מיליארד דולר. אם הצפייה הייתה קשה לכם מדי אבל תהיתם אילו דברים מטרידים אנשים שלא צריכים לבדוק את חשבון הבנק לעולם כי הם יודעים שהמצב תמיד סבבה פלוס (פלוס), אז הנה סיכום קצר: האם החברים שלידי נמצאים שם בגלל שאני עשיר? מה אני אמור לעשות עם עצמי עכשיו כשאני לא צריך לדאוג לכסף? וכמובן - איך אני מוודא שהילדים שלי לא ייצאו עשירים ומפונקים?
הבעיה היא שהשאלות האלה, מעניינות בפני עצמן גם אם לא רלוונטיות לחיים של אף אחד מאיתנו, לא מקבלות תשובות מספקות בגלל העמדה הלא מספיק ביקורתית של שינדלר. למרות הרקע שלה בעיתונות תחקירית, הזווית שהיא בחרה לתת לסרט שלה נשארה ברמה המשפחתית/רוחנית ולא עסקה בנושאים מעניינים הרבה יותר שנוגעים למתעשרי ההייטק. למשל שיוויון חברתי (או היעדרו), פערים סוציו אקונומיים והנפילה של תעשיות ישנות יותר. במקום, היא בחרה במה שאני קורא לו "מסלול השרי אריסון" - המולטי מיליונרית שגילתה את האור והשיחות איתה מלאות בתובנות בודהיסטיות לייט.
הרגעים הקשים יותר לצפייה הם המפגשים שלה עם המאמנת להתפתחות אישית, מעיין בן ציון, ועם מדריכת ההורים עינת נתן. שתיהן נמצאות שם כדי לשקף לשינדלר שהכל בסדר איתה והיא מרגישה מספיק בנוח כדי לחשוף בפניהם את המקומות הפגיעים ביותר שלה. כאמור, אין כאן תחושה של חוסר אותנטיות, ההפך, אבל הצפייה בבחורה שטרם מלאו לה ארבעים ולא חייבת לעבוד עוד יום אחד בחייה יושבת על המסך של כולנו ומשתפת בקשיים שלה, היא לא דבר קל. גם אם אני בטוח שהמטרה של שינדלר הייתה הפוכה לגמרי ואני אפילו מאמין לה, התוצאה מעוררת אנטגוניזם קשה.
כאן אפשר גם לתהות על מועד השיבוץ של הסרט, יומיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובזמן שלא רחוק מאיתנו מתגלים קברי אחים על בסיס יומיומי במלחמה האיומה בין רוסיה לאוקראינה. האם לא ניתן היה לחפש זמן קצת פחות מלנכולי כדי לשבץ בו סרט תיעודי על הקושי הבלתי נסבל של להיות עשיר מאוד?