השנה הייתה 1928, העיר הייתה תל אביב, והבועה שהקיפה אותה - כבר אז, בין שתי מלחמות עולם - הותירה לאנשי הרוח של העיר העברית הראשונה את האפשרות לעסוק באמנות, בפילוסופיה קיומית, ובאהבה. רחל המשוררת הייתה בת 38. עוד שנתיים היא תמות, שיריה מעידים שהיא התכוננה לרגע הזה. בדירתה ברחוב בוגרשוב היא כתבה על זלמן שז"ר, אהובה מלפני 20 שנה. זה היה סיפור אהבה אסור, כזה שנהוג לא לחפור בו, למרות שעברו מאז יותר ממאה שנים. הוא היה בזוגיות אחרת, היא הייתה עיוורת מאהבה. מאידך, יש שטוענים שהוא זה שהעצים את הסיפור אחרי מותה.
את השיר "גן נעול" שכתבה רחל על שז"ר, היא פתחה במילים: "מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". המילים מתארות אישה שנפגעת מאהובה שמתנהג כאילו הוא לא מכיר אותה, ומשם ממשיך השיר והופך למטאפורה גדולה יותר על הקשר עם הזולת, שבעיני המשוררת הוא קריטי כמו אוויר לנשימה עבור האדם. רחל ממשיכה ומדמה את ניסיון התקשורת הכושל שלה למשה רבנו, שניסה להכות על אבן בניסיון להנביע מים. הניסיון של רחל נגמר בדילמה, האם לוותר, או להמשיך להכות בסלע "עד זוב דם"? שנתיים אחרי שכתבה את השיר, בגיל 40, היא מתה. רחל לא זכתה לראות את ישראל מכריזה על עצמאות, שז"ר היה לנשיא השלישי של המדינה. ככה זה.
הבחירה של ועדת הטקסים בראשות שר התרבות חילי טרופר לערוך את חגיגות יום העצמאות ה-74 של ישראל בסימן "יד פוגשת יד אחות" נשמעת בנאלית על פניה. עוד סיסמה מכבדת ומכילה שמדברת על איזו אוטופיה ישראלית מדומיינת. אלא שטרופר, איש חינוך הרבה לפני שהוא פוליטיקאי, מכיר את המשמעות האמיתית של המילים שכתבה רחל המשוררת לפני כמעט מאה שנים. הוא יודע שזה מוגזם לבקש מהישראלים לאהוב אחד את השני, אפשר להתחיל רק בצעד הראשון של ליצור קשר עם הזולת. ללחוץ יד. לא להתעלם מהקיום אחד של השני. במדינה כל כך משוסעת, שעברה שנים של העצמת קיטוב אקטיבית מצד פוליטיקאים אינטרסנטיים, זה כמו למצוא מים במדבר.
כאילו כדי שהיינו צריכים לזכור כמה משוסע העם הזה, הגיע טקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה, והמחיש כמה עוד נצטרך להכות בסלע, כמה דם עוד נצטרך לראות, עד שהיד המושטת תפגוש יד אחות באמת. האלימות המילולית שמצאה את דרכה בצורה בוטה כל כך אל תוך התאריך הכי ממלכתי בלוח השנה שלנו, הזכירה לנו כמה הפערים גדולים. כמה השנאה עמוקה. כמה ההסתה ממשית. בנט עמד מול הצעקות וספג אותן בשתיקה. זה היה הרגע הכי מנהיגותי שלו ב-11 החודשים שלו בשלטון. גם הרגע הכי אנושי. שפת הגוף שלו, והמילים בהן בחר בסוף לענות למתפרעים היו אי של שפיות בתוך ים הטירוף שהמדינה הזאת נסחפת אליה.
בטקס הדלקת המשואות שנערך כמה שעות לאחר מכן, כשישראל עברה כמיטב המסורת מדיפרסיה למניה, זו הייתה הפעם השניה באותו יום בו בנט נראה כמו האיש הנכון במקום הנכון, דווקא בזכות שתיקתו. אף אחד לא הכריז על כניסתו של בנט לטריבונה. הוא לא נשא דברים. הוא לא הקרין תשדיר בחירות במסווה של "ברכה למדינה". אחרי כמה שנים בהן הממלכתיות עברה התעללות סאדיסטית על ידי בנימין נתניהו בחסותה האדיבה של מירי רגב, האירוע בהר הרצל חזר להיות מה שהוא: שעתיים של ממלכתיות מיושנת (ומשעממת ברובה) עם קצת ריקודי הורה נחמדים וכמה מדליקי משואות מרגשים. כמה זה יפה בלי פוליטיקה מלוכלכת ברקע.
הבחירה של טרופר לכלול בטקס כמה שיותר בעלי מוגבלויות בטקס הייתה מרגשת מאוד. מתי בפעם האחרונה ראיתם ריקוד סוער של אישה בכיסא גלגלים? מתי ראיתם קבוצה של צעירים בעלי צרכים מיוחדים עולה על מדים ועושה תרגילי סדר מלהיבים? הרחבה הגדולה שמתחת לקברו של חוזה המדינה הפכה לערבוביה מרגשת וצבעונית של רקדניות צעירות (ורקדן אחד), חיילים מרוגשים, רקדנים בני הגיל השלישי וקבוצה שעושה את הכל מהכל - פשוט עם כיסאות גלגלים. בסיום הטקס הקהל הוזמן להצטרף לחגיגה, דבר שהוסיף עוד קצת כוונות טובות.
לא הכל היה מושלם כמובן, הבחירה בהילה קורח ובאלמז מנגיסטו להנחות את הטקס צרמה לאוזניים (שמישהו יסביר לאלמז שאם יש לה מיקרופון היא לא צריכה לצעוק) כמעט כפי שהפריעה מבחינה אתית. עיתונאים צריכים לבקר, לתחקר ולסקר את השלטון - לא לעבוד עבורו ולשרת אותו. לא חסרים שחקנים ומנחים מקצועיים שהיו מתאימים יותר להנחות את האירוע מאשר צמד העיתונאיות.
מאידך, קורח אחראית גם על אחד הרגעים היפים בטקס, כשניגשה מיד עם סיום הדלקת המשואות ליעל שרר ונתנה לה חיבוק גדול, ואז עוד אחד. נראה שלפחות אחד מהחיבוקים האלה תיעל את הרגשות של כל הצופים שראו את הנאום המרגש של שרר, שהשיאה את המשואה למען "הנפגעים והנפגעות". שרר, שעומדת בראש הלובי למלחמה באלימות מינית, ניצלה את הבמה שניתנה לה כדי להסביר כי "היו שביקשו לגזול את כבודנו. היום - אנחנו מקבלות ומקבלים אותו בחזרה. אין לנו במה להתבייש. לא אנחנו נסתיר את פנינו". קולה נשבר כשהיא אמרה שגם אם הדרך ארוכה "אפשר לרפא, ואפשר לתקן". זה היה לא רק הניצחון האישי שלה, אלא של קהילה שלמה. החיבוק של קורח לא היה חלק מכללי הטקס המתוסרט להפליא, אבל הוא היה הדבר הכי טהור בטקס מלא בשיאים שכאלה.
בכלל, 12 מדליקי המשואה היו ראויים ומרגשים, וכמעט כמו תמיד היו רגע השיא של הטקס, עם כל הכבוד לדואט של ואלרי חמאתי ויזהר כהן. חבל שרוב נבחרי הציבור לא הגיעו לכבד את מדליקי המשואות. כבר התרגלנו שחברי הכנסת הערבים והחרדים מתעלמים מהטקס, אך בעוד אצלם זו אידיאולוגיה - מה בדיוק ההסבר של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו? למען הסר ספק, הם רחוקים מלהיות הבכירים היחידים שבחרו לא להגיע לטקס.
ואי אפשר כמובן בלי תרגילי הסדר המסורתיים. אחרי שבשנה שעברה התס"חים הציגו חיילים מבצעים פעולת הזרקה של חיסון הקורונה (ובפועל נראו כמו משגל נסוג), הפעם החיילים של אל"מ שמעון דרעי הציגו צורות הרבה יותר פשוטות לכאורה. מגן דוד, לבבות ומעגלים שמסמלים את המעגלים בחברה הישראלית, שהפכו לבסוף למעגל אחד גדול. זה היה יפה, אבל קצת מנותק מהמציאות. נראה שהפערים בין המעגלים בחברה הישראלית מעולם לא היו רחוקים יותר. הצעה לטקס של השנה הבאה: שהחיילים יתיישרו לצורה של דמותם של אבישי בן חיים ואמיר חצרוני. הדוקטור והפרופסור, שדיוקנם מספר את הסיפור של "המעגלים בחברה הישראלית" הרבה יותר טוב.
ציניות בצד, טרופר החזיר עטרה ליושנה, ועשה קאמבק לממלכתיות בטקס המסורתי. אלה הן חדשות טובות לכל מי שלא אוהב לראות פולחן אישיות זולג אל תוך תכני יום העצמאות. מצד שני, החזרה לשפיות לוותה גם בלא מעט רגעים מתים ומשעממים שהזכירו כמה שמדובר בטקס ארכאי ולא מעודכן. כך למשל טקס העברת הדגלים בין זרוע היבשה לפיקוד מרכז. סליחה, אבל למי אכפת? תעבירו את חתיכת הבד הזאת ביניכם בזמנכם החופשי ובלי כל הדרמה המיותרת הזאת. שלא לדבר על זה שבמשך מרבית הטקס יושב יו"ר הכנסת מיקי לוי במרכז השורה הראשונה על כורסה (להבדיל משאר המכובדים שיושבים בכיסאות) כשלצדו שני קצינים בכירים, בעוד אשתו נורית יושבת בשורה מאחוריו. איזה מין כלל טקסי מטומטם זה? למי זה מפריע שרעיית יו"ר הכנסת תשב לצדו? איך זה בדיוק יפריע לממלכתיות של הטקס?
שני פוליטיקאים שכן הוסיפו קצת רעננות ליציע המכובדים היו אמיר אוחנה ונפתלי בנט. השר לשעבר אוחנה, הגיע יחד עם בן זוגו וילדיהם התאומים, שישבו להם על הברכיים. משפחה שלמה של ארבע נפשות על שני כיסאות, זה היה מבולגן ומקסים בתוך הסדר הרובוטי כמעט של הטקס. גם רה"מ בנט הגיע עם כל המשפחה, ובחר להשקיע בהם את כל זמנו במקום להתמנגל עם שאר הבכירים שלצדו. ניכר כי הנוכחות של אשתו גילת וארבעת ילדיהם הסבה לו אושר רב, ובעיקר קצת מרגוע אחרי יום לא פשוט.
עברה בדיוק שנה מהיום בו יאיר לפיד קיבל את המנדט להקים את "ממשלת השינוי". אם רוצים לראות על איזה שינוי מדובר, מספיק להשוות בין טקס המשואות של השנה לזה של השנה שעברה. לכל הפחות אפשר לספור את מספר הפעמים בהן המצלמה התמקדה ברעיית ראש הממשלה בשנים הקודמות, לעומת אתמול. כתיקון לשנים הקודמות, הקהל בבית לא ראה כיצד ראש הממשלה נראה חופשי יותר לצד משפחתו. משוחרר. אנושי. בן אדם. כך הקהל בבית גם פספס את ראש הממשלה מושיב את בנו הקטן על כתפיו ומנופף איתו בדגל ישראל קטן. רגע קטן של חסד לתפארת מדינת ישראל.