כמו בדרך כלל בסיפורי מסעות בזמן, גם זה של "אשתו של הנוסע בזמן" סבוך. כאשר הנרי בן ה-28 הכיר לראשונה את קלייר בת ה-20, היא כבר פגשה אותה קרוב למאה וחמישים פעמים. הוא ליווה את כל ילדותה ונעוריה: בשלב מסוים בחייו, כאשר הוא כבר נשוי לקלייר, הנרי קפץ בזמן והגיע שוב ושוב אל קרחת היער שרעייתו העתידית נהגה לשהות בה בשטח האחוזה שבה גדלה, החל משהייתה בת 6 ועד 18. קלייר גדלה עם ביקוריו המתמידים של הגבר הבוגר הזה, שלימד אותה המון דברים, העשיר את דעתה ואת חייה, ובעל כורחו גרם לה לבסס את כל נטיית לבה על פי דמותו - שגם הייתה יפה מאוד, למקרה שנדרש מבחינתה שכנוע נוסף. הנרי אמנם לא הכיר בילדותו את קלייר, אבל כשנכנסה לחייו בשלהי העשור השלישי שלו, היא כבר ידעה לומר לו שהיא אהבת חייו והוא אהבת חייה. העובדה שהיא הייתה יפהפיה עזרה לו להאמין לה.
מה שעבד כל כך טוב בספר "אשתו של הנוסע בזמן" הוא הנימה התכליתית שבה תיארה אודרי ניפנגר את המעשייה שבמרכזו. הרי מלכתחילה לא צריך להפריז כי הרעיון כל כך גדול. סיפור האהבה של קלייר והנרי נגזר על שניהם בלי שתהיה להם בכלל אפשרות לסרב, לו היו רוצים. היקום בחר זאת בשבילם. ולא זאת בלבד, אלא שלסיפור שלהם יש מעגליות שמקנה לו נצחיות. כשקלייר תגדל היא תפגוש לראשונה את הנרי בציר הזמן הרגיל שלו, וכשהנרי יהיה מבוגר יותר הוא יפגוש לראשונה את קלייר הילדה, וכך הלאה שוב ושוב לעולמים.
בתבונה ניפנגר הציגה ברומן שיווי משקל נוטה לשלמות: הפנטזיה ממתנת את השמאלץ, הרומנטיקה מקרקעת את הקסם. היכולת של הנרי היא יותר לקות מאשר מתת, וככזו, על אף שכיוונה אותו אל קלייר ולהפך, היא גם מציבה קשיים ואתגרים גדולים בפני חייהם המשותפים. להנרי אין שום שליטה על המסע בזמן - מתי תתרחש קפיצה, לאן יגיע או היכן ינחת, מלבד הידיעה שיגיע לאירוע שנוגע לחייו האישיים. הוא עשוי לפגוש את עצמו מזמן אחר, את הוריו בצעירותם וכמובן את קלייר. רוב הפעמים הקפיצה תהיה אל העבר, אך לפעמים הוא גם זוכה להצצות אל העתיד, ואלה תמיד מבשרות רעות. בנוסף, מאחר שהמעברים בזמן מותירים את בגדיו ושאר חפציו מאחור, הנרי תמיד מגיח עירום לגמרי. קלייר הילדה יודעת להשאיר עבורו בגדים ונעליים שלקחה מאביה, אבל לא תמיד הנוסע בזמן נוחת במקומות מסבירי פנים, כך שהיה עליו לסגל לעצמו מגיל צעיר מיומנויות כמו פריצה, כייסות וריצה מהירה יותר מאלה שרודפים אחריו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הכותב ויוצר הטלוויזיה הבריטי סטיבן מופאט העריץ את הרומן של ניפנגר כבר בשלב מוקדם. ב-2006 הוא אפילו כתב בהשראתו פרק פופולרי של "דוקטור הו", "הנערה שבאח", שבמסגרתו הדוקטור מגיח בחייה של מאדאם דה פומפדור מאז ילדותה ועד בגרותה, ועוזר לה להילחם בישות שמבקשת להרע לה. החיבה של מופאט לסיפורים מורכבים - שבאה לידי ביטוי בכל הקריירה שלו, כבר מהקומדיה "זיווגים" ודרך "שרלוק" שיצר עם מארק גייטיס - נראית במקרה הזה כמו השידוך האידיאלי בין יוצר ליצירה. העובדה שהיא נעשתה באכסניה נחשבת כמו HBO נשמעת גם היא כמו הבטחה לתיקון, אחרי הסרט מ-2009 שכשל לעשות את זה. בפועל, הגרסה הטלוויזיונית של "אשתו של הנוסע בזמן" היא מפח נפש נוסף.
מופאט טורף קצת את פרטי העלילה כדי ליצור רגעים הרבה יותר בוטים - כאלה שנפקדים מהספר כליל או שמועצמים לכדי שיאים דרמטיים. כשזה עובד, האפקט חזק גם אם המניפולציה שמאחוריו שקופה; כמו למשל כאשר קלייר הצעירה מגלה שתהיה נשואה להנרי, משאת נפשה, או בסצנה שבה אחת הדמויות מבינה כי לא תהיה בין החיים בעוד שנים ספורות. בתוך כך מופאט גם משכיל לעדכן את "אשתו של הנוסע בזמן" לתקופה שבה המונח "גרומינג" מטיל צל על כל הסיפור הזה של הנרי המבוגר וקלייר הילדה.
אולם כשזה לא עובד - הסדרה נעה בין רגעים מאולצים, מסובכים ומתוסרטים מדי, לבין כמה מהסצנות המביכות בטלוויזיה השנה. למשל מסר שהנרי מהעתיד מעביר מקלייר לאמו הצעירה, או שיר החתונה של זוג הגיבורים, או איברים שמשייטים בזמן, או משולשי ומרובעי אהבים שהסדרה מנקרת בהם לרגע בלי שום פיתוח. או, בבחירה מגוחכת, עצם הרעיון שהמסגרת לכל הסיפור היא ראיונות וידאו עם קלייר והנרי המבוגרים. טאץ' כמו-תיעודי שמעבר להיותו תלוש ומטופש, מנוצל כדי לאלץ את הדמויות לחפור לנו עם אמרות שפר ריקות על האהבה והחיים.
אולי "אשתו של הנוסע בזמן" הייתה עשויה להיגאל לו במרכזה עמד צמד שחקנים מוצלח יותר, אבל ת'יאו ג'יימס (שעזב את "סנדיטון" אחרי עונה אחת לטובת הפרויקט הזה, והמעריצים אולי ימחלו לו לנוכח העירום הרב והנדיב שלו כאן) ובעיקר רוז לזלי ("משחקי הכס", "הטובות לקרב") פשוט לא משכנעים מספיק. למעשה, לזלי לא פעם קשה לצפייה. ההוויה הלעומתית שלה מתאימה כנראה לדמות כמו ייגריט החופשייה מ"משחקי הכס", אך הרבה פחות לסיפור קוסמי על צמד אוהבים שאהבתם כבר בשלה ומוכנה. לא ברור מה קדם למה, אבל גם התסריט וגם לזלי הופכים את דמותה של קלייר למתריסה בהרבה, במה שנראה כניסיון נוסף להזריק דרמה כפויה אל מערכת היחסים של הגיבורים. וכשלזלי מגלמת את גרסתה הקשישה והמפויסת של דמותה, התוצאה נלעגת בכל רמה.
סטיבן מופאט הוא יוצר מחונן, אך בכללותו העיבוד שלו - שכל ששת פרקי עונתו הראשונה נשלחו מראש לביקורת - הוא תצוגת תכלית של נטיותיו הרעות, חיבתו לסיבוכים שלא לצורך וקישוטים מיותרים. כמובן, אין בעיה עקרונית לשנות פרטי עלילה של חומר מקור - רק לאחרונה הסדרה "זוהרות" עשתה את זה בצורה שאפילו משדרגת את הספר שעליו היא מבוססת. אלא שהעיבוד העדכני ל"אשתו של הנוסע בזמן" מפר לחלוטין את האיזון האידיאלי שהתוותה ניפנגר, זה שהפך את הספר למוצלח ומצליח כל כך, מוותר על העדינות של תיאוריה לטובת סערות נפש מלוות במוזיקת קיטש איומה. במקרה כזה, למה מלכתחילה לטרוח על עיבוד?
"אשתו של הנוסע הזמן" משודרת מדי יום שני ביס, הוט וסלקום טיוי, בצמוד לשידור בארצות הברית.