בהפרש של שבועות ספורים הגיעו למסך שלוש סדרות שרגל אחת שלהן נטועה בעולם האמיתי ואחרת במחוזות הפנטזיה והעל-טבעי, ובשלושת המקרים זה קורה באמצעות, או לפחות בעזרת, דמויות של נשים ששפיותן מוטלת בספק. כאשר הרעיון מבוצע היטב, הקשירה בין הערעור המנטלי לערעור המציאות מניבה יצירות מבריקות, לעתים גם מאוד מרגשות ויפות. כשהוא נעשה גרוע, מדובר בפספוס גדול ומתסכל במיוחד.
אופציה ב' היא המקרה של "המרעה המערבי" ("Outer Range"), ההתנסות הטלוויזיונית הראשונה של המחזאי בריאן ווטקינס - סדרה שהיא שילוב בין מערבון בן זמננו, דרמה משפחתית ויצירה על-טבעית חידתית שללא ספק אוהבת מאוד את דיוויד לינץ'. ג'וש ברולין (סרטי "הנוקמים") מככב כרויאל אבוט, חוואי המתגורר עם משפחתו בשטח ענקי בבעלותו בוויומינג הפראית, שמגלה לפתע באחת מפאותיו בור עצום ומשונה שלא נראה כי יש לו תחתית. בערך באותו זמן מגיעה אל החווה תרמילאית בשם אוטום (אימוג'ן פוטס, "28 שבועות אחרי") ומבקשת מרויאל רשות לחנות בשטחו לזמן מה. במהרה אנחנו מגלים שהיא נוטלת כדורים בקביעות, ומאוחר יותר כשבית המרקחת הסמוך מציע לה במקומם רק תחליף גנרי, האישיות שלה נעשית יותר ויותר גבולית.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עם כל הכבוד לאפיון הזה של דמותה, המעידה של אוטום לכיווני השיגעון נראית כמו הרחבה מעיקה של תכונותיה המנג'סות כפי שלמדנו להכיר אותן לפני כן. עוד לפני שהיא מאבדת אחיזה במציאות, כבר מרגעיה המוקדמים על המסך, אוטום עושה רושם של בחורה משונה מכל הסיבות הבלתי נסבלות. בתחילה היא נראית כמו מישהי שמסתירה יותר משהיא חושפת על עצמה, והתחושה הזו מתעצמת כאשר כבר בסוף הפרק הראשון היא נושכת את היד שהאכילה אותה. זו סצנה מפתיעה שבאותו רגע גורמת לנו לתהות על האג'נדה של אוטום, אלא שהרעיון מושלך לפח מעט אחרי כן כאשר דמותה מתגלה רק כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של דמויות נשיות מהסוג המכונה "קווירקי". אתם יודעים, כאלה שמתנהגות בצורה גחמנית ובלתי צפויה ויוצאת דופן ו"מיוחדת".
אמנם כן, עם תום שמונת פרקי העונה הראשונה של "המרעה המערבי", שהסתיימה ביום שישי שעבר באמזון פריים וידאו, יש עניין בסודות שמסתירה אוטום, כמו בעוד כמה רזים של דמויות אחרות; אבל החלטות יצירתיות מפוקפקות מאפילות גם על מה שמעורר סקרנות. האיטיות שלה מפרכת, היא יומרנית עד כאב, והצילום בה כל כך חשוך עד שבסצנות לילה כמעט בלתי אפשרי להבין מה מתרחש בהן גם כשבהירות המסך מקסימלית.
יותר מכל, ההשתדלות המיוזעת של "המרעה המערבי" להיות בלתי מפוענחת, עתירת סמלים אניגמטיים ורמזים כאילו-עמוקים, או סתם נטייתה ליצור דרמה יש מאין - גובה ממנה מחיר עצום. היא הופכת בכך כמעט את כל גיבוריה לבליל של התנהגויות אקראיות וביזאריות שפשוט מנטרלת כל הזדהות איתן ועם מניעיהן. יש לנו כאן בחור צעיר (נואה ריד, "שיט'ס קריק") שמשום מה שר בקול גדול כל הזמן - כשהוא בבית, חצי עירום מול המראה, בהלוויה או בבנק. אביו שלו (וויל פאטון, "מינארי", "ילוסטון") הוא טיפוס אקסצנטרי שאוהב לנהל שיחות עם פוחלצים (ובכלל אוהב פוחלצים). וכאמור ישנה אוטום, שפעולותיה אקראיות וזורמות והיא מדברת כמו רוחניקית מייגעת שהרגע חזרה מאשראם במדבר והחליטה לנפח לכם את הראש. שתיים מהדמויות הללו אוהבות להתנשק עם מלוא הלשון ומיליליטרים רבים של רוק.
ולא רק שהמוזרות של "המרעה המערבי" צפופה מדי בגלל דמויות שהן עצמן מוזרות, אלא גם הנורמליות מתנהגות בצורה בלתי סבירה. בראשן רויאל, שמתעקש כי אינו יכול לספר למשפחתו על הבור כי הם לא יבינו. למה? ככה, גם מלכתחילה וגם בדיעבד. ברגע שהוא נאלץ לספר, מתחוור עד כמה ההחלטה הפסקנית שלו אכן הייתה מטופשת מיסודה, ועד אז הוא עושה בשמה דברים לא הגיוניים בואכה מגוחכים. לכל אורכה של העונה לא הבנתי איך ולמה לעזאזל ברולין נקלע לפרויקט הזה.
בסופו של דבר, במקום ש"המרעה המערבי" תכרוך בין מצבה של אוטום לבין האלמנטים המד"ביים בצורה שתגיד משהו בעל משמעות על שניהם, היא מחילה על עצמה את אותם מאפיינים והתנהגות מתישים של דמותה. כמו אוטום, "המרעה המערבי" היא הד קלוש למשהו נושן - מין "בוננזה" פוגשת את "טווין פיקס" - רק עם הרבה פחות כישרון. כמוה היא גחמנית ובלתי צפויה ויוצאת דופן ו"מיוחדת" בכל המובנים הכי גרועים ומביכים.
נשים על סף התמוטטות
באותו אמזון פריים וידאו עלתה גם העונה השנייה של "בלתי גמור" ("Undone"), סדרה שיצרו אנשי "בוג'ק הורסמן", קייט פרדי (Purdy) ורפאל-בוב ווקסברג. גיבורת הסדרה, אלמה (רוזה סלזאר, "אליטה: מלאך קרב"), היא נצר למשפחה שסבלה מסכיזופרניה. סבתה אושפזה מספר פעמים לאורך חייה, אביה ג'ייקוב (בוב אודנקירק, "סמוך על סול") החל גם הוא לאבד את עצמו ואז מת בתאונת דרכים מסתורית כשאלמה הייתה ילדה.
בעונה הראשונה אביה המנוח של אלמה התגלה לעיניה והסביר לה שהיא מיוחדת - בני משפחתם לא באמת סבלו משיגעון, אלא ניחנו ביכולות שמאפשרות לתודעתם לנוע בזמן. גם לה עצמה יש את היכולת הזו, והוא ידריך אותה בכך כדי שתוכל לחזור לעבר, ליום מותו, שלדבריו לא היה תאונה אלא התנקשות מכוונת בחייו. אלא שכמובן, כל הסיפור הזה נשמע כמו משהו שאדם סכיזופרני יאמין שהוא קורה באמת, בשעה שכולו מתרחש בעצם רק בדעתו. לכל אורך העונה הראשונה "בלתי גמור" מפליאה להלך על הקו הדק שבין פנטזיה לאובדן שפיות. אנחנו עצמנו לא באמת יודעים אם מה שקורה הוא פרי נפשה השסועה של אלמה, או שמא היא אכן ניחנה בכוחות המדהימים האלה.
את הפרמיס הזה מנצלת הסדרה כדי לחפור בעברה של אלמה ושל משפחתה, להציף את הפצעים שהפכו אותה למי שהיא. מצד אמה היא מקסיקנית וילידית, מצד אביה היא יהודיה - כל המורשת הזו משמשת בערבוביה שבכל זאת מסודרת היטב וכתובה ועשויה יפהפה; "בלתי גמור" עשויה בשיטת רוטוסקופ, שבמסגרתה השחקנים מצולמים באמת ואז הופכים לאנימציה ייחודית, מה שמחזק את התחושה הסוריאליסטית ומטשטש את הקו בין הדמיון למציאות.
לכל אורך שמונת פרקי העונה הראשונה הסדרה מאפשרת לנו, הצופים, להחליט מה באמת עובר על אלמה, אבל בעונה השנייה היא כבר עושה את הבחירה בשבילנו. אלמה מצליחה לתקן משהו בעבר רק כדי להיווכח שנדרש ממנה תיקון נוסף. שוב היא מלווה על ידי אביה, והפעם גם על ידי אחותה בקה (אנג'ליק קבראל, "במשפחות הכי טובות"), והשלושה חופרים עוד ועוד בהיסטוריה המשפחתית, מנסים לפענח עוד תעלומה משפחתית כדי לשכך כאב אחר כאב אחר כאב.
העונה החדשה פחות טובה מקודמתה. כמה מקווי העלילה הפעם נראים פחות אורגניים, מעין המשך קצת כפוי לסיפור. לא ברור אם המשחק המאופק של אודנקירק הוא החלטה שלו או של הבימוי, אך בעונה הזו הוא מניב תצוגה מאוד לא טובה. גם ברגעים שבהם כל אדם נורמלי אמור להביע בו רגש - שמחה, כעס, רווחה - הוא מצטייר כאדיש ולא משכנע. מעבר לכך, ההתמסרות של הסדרה לאופציה ספציפית מהשתיים - יכולות על טבעיות כן, שיגעון לא - גורעת מכוחה.
למרות זאת, "בלתי גמור" עדיין מבריקה, יפה ונוגעת ללב. סלזאר ממשיכה להיות נפלאה וכובשת, ההיסטוריה המשפחתית של דמותה מעניינת ומקורית משני צדדיה, ולאורך שמונת פרקיה (שכולם עלו בבת אחת) היא מנוקדת בכמה וכמה רגעים נהדרים. שני הפרקים האחרונים של העונה חזקים ומעשירים את הדרך שקדמה להם, ואגב כך "בלתי גמור" מצליחה להבהיר שאולי לא הכל חד משמעי כפי שנדמה. בעיקר, הסדרה כולה היא מטאפורה מרהיבה וחכמה לנבירה פסיכולוגית: הניסיון העיקש לרדת לשורשים של טראומות אישיות ומשפחתיות, על מנת להגיע למקום שליו יותר.
כוכב זורח מעל הלב
זה משהו שבמידה רבה עושה גם "זוהרות" ("Shining Girls"), המיני-סדרה החדשה של אפל טיוי פלוס, שכוללת גם היא שמונה פרקים - החמישי מתוכם יעלה ביום שישי הקרוב (לביקורת נשלחה מראש כל הסדרה). אליזבת' מוס ("מד מן", "סיפורה של שפחה") מעולה כתמיד בתפקיד קירבי מזרצ'י, אישה ששש שנים קודם לכן הייתה קורבן לניסיון רצח ברוטלי. כאשר גופה של אישה אחרת מתגלה, קירבי היא היחידה שמזהה את הדמיון בין הסימנים שעל גופת המנוחה לאלה שהיא עצמה חוותה. או במילים אחרות, היא מבינה שמדובר באותו תוקף (ג'יימי בל, "בילי אליוט", "המרגלים של וושינגטון"). בעזרתו של דן ואסקז (ואגנר מורה, הוא פבלו אסקובר ב"נרקוס"), כתב הפלילים במערכת העיתון שבו היא עובדת, קירבי מנסה להתחקות אחר עקבותיו של התוקף שלה - גבר שלא ראתה את פניו אבל תזהה את קולו.
על פניה "זוהרות", שיצרה סילקה לואיזה על פי ספרה של לורן ביוקס באותו שם, היא מותחן-רוצח-סדרתי מן השורה. יש כאן את הפשעים האלימים (מינוס ההתבוססות בהם לשם זעזוע), את האישה שיש להציל אותה, התוקף שבכל תקיפה שלו משאיר את סימני ההיכר הקבועים, המזכרות שהוא משאיר ולוקח וכן הלאה.
אולם מה שמייחד את "זוהרות" הוא התעתוע בבסיס חייה של הגיבורה. המציאות שחווה קירבי מאז התקיפה משתנה כל הזמן (וזה מרכיב שהסדרה המציאה ונפקד מהמקור הספרותי): רגע אחד היא מתגוררת עם אמה בדירה מסוימת, במשנהו היא מתגוררת בדירה אחרת עם בעלה - שאת החתונה איתו מעולם לא חוותה. רגע אחד היא עובדת בתפקיד מסוים ובמשנהו היא פתאום בתפקיד אחר. הכל מתעדכן סביבה בבת אחת, לפעמים פרטים קטנים ולפעמים גדולים, בלי שתוכל לשלוט בכך ובלי שאחרים מלבדה יחוו זאת. בתוך כך, חלק מההתעללות של התוקף שלה בקורבנותיו נובעת מיכולתו המוזרה לשטות בהן, להיות תמיד צעדים רבים לפניהן, לפעמים לאורך שנים, ובכך לשתק את נפשן עוד לפני שהוא עושה זאת לגופן.
הטוויסט הזה מרומם את "זוהרות" מעל הקלישאות המוכרות. בליבה יש אלגוריה רבת עוצמה למציאות המשתנה של קורבנות תקיפה, ההוויה של הטראומה, האופן שבו העולם כולו הופך עבורן למשהו אחר בלי שאחרים יכולים להבין אפילו קצת מה שעובר עליהן, וכיצד תוקפיהן הם אלה שמוציאים אותן מאיזון שוב ושוב. ההתכה בין שני הז'אנרים עובדת גם הפוך: מעניין לראות כיצד אלמנט על טבעי נחקר במסגרת סוגה מפוכחת וריאליסטית כמו מותחן פשע, ועוד כזה שגיבוריו עובדים במערכת עיתון ונדרשים לאמת כל פרט לפני הפרסום.
המעטפת שמאגדת את הרכיבים מובאת לנו בצורה שמזכירה את סודות היקום, מה שמתכתב עם האירועים הלא מובנים שקירבי ואנחנו חווים, ואגב כך מקנה משמעות עמוקה ונצחית לגיבורות. אחת הקורבנות המרכזיות של הרוצח, הארפר קרטיס, היא ג'יני (פיליפה סו, "המילטון"), חוקרת שעובדת בפלנטריום. כשהארפר מגיע לדבר איתה כחלק מהמשחק המקדים שלו, הוא אומר לה שמה שלא מספרים לקהל זה שכל הכוכבים שהם רואים כבר מתו מזמן, אבל היא מתקנת אותו: "למעשה, זה נכון רק לכוכבים הרחוקים ביותר. אלה שבגלקסיה שלנו חיים הרבה אחרינו". בפרק השלישי ג'יני מרצה לקהל על כוכבי פולסר, שגם אחרי מותם הם ממשיכים לחיות - עדיין מפיצים אור ועדיין מקיימים כוח משיכה. כלומר, בחמלה ובחסד, "זוהרות" משווה בין הנשים הניצודות לבין הכוכבים.
זה בדיוק ההבדל בין שלוש הסדרות הללו. השימוש בדמותה של אישה מעורערת ב"המרעה המערבי" הוא בנאלי, שחוק ונטול השראה. לעומת זאת, "בלתי גמור" ו"זוהרות" לא רק מנצלות את המצב הנפשי של גיבורותיהן לטובת יצירה אמפתית, רעננה ונבונה, אלא עושות זאת באופן שמתעלה על הטראומה והתלאות - מעצים, מתגמל ואפילו מזכך.