באחד הפרקים הראשונים של "פצ'ינקו" מסבירה אחת הדמויות את משמעותה הרחבה של המילה. פצ'ינקו היא לא רק מכונת מזל יפנית דמויית פינבול, אלא, כפי שמסביר מוזאסו לבנו סולומון - המשחק בה מכור. דרכו של הכדור חסומה בכוונה בצורה שעין בלתי מזוינת לא יכולה לראות, כך שהשחקן נדון להפסיד. עצם העובדה שהסדרה והספר שעליו היא מבוססת קרויים ככה, מביע את הרעיון המרכזי שלה. מוזאסו הוא בנה של סאנג'ו, גיבורת הסדרה, אישה שנאלצה להגר מקוריאה ליפן בזמן הכיבוש היפני בשנות השלושים של המאה העשרים. היה עליה להתמודד עם חוסר צדק, איבה עממית ואפליה מערכתית, בחיים רצופי קושי, סבל ודלות. כמו במכונת פצ'ינקו - אולי היה פתח של תקווה, אבל המשחק מלכתחילה היה מסודר כך שהיא שכמותה לא יוכלו לנצח רוב רובו של הזמן. עכשיו, עשרות שנים לאחר כן, בנה שלה משתמש בהמצאה היפנית הזו, פצ'ינקו, כדי להתפרנס על חשבון מזלם הרע, המתוכנן מראש, של אחרים.
בטווח שבין סאנג'ו, החל משנות העשרים בקוריאה, לבין נכדה סולומון בסוף האייטיז, מתנהלת "פצ'ינקו". סאגה משפחתית שבמקור הספרותי מתנהלת בצורה ליניארית, אך בסדרה, בחוכמה, היא מתארת שתי עלילות מקבילות שמדגישות ומבהירות את המוטיבים וההקבלות ביניהן. סיפורים על פצעים משפחתיים שממשיכים לחיות לאורך הדורות, על זרות ועל הניסיון המתמיד לנסות להשתייך, אפילו במקום שלא מפגין כלפיך אהבה, ובעיקר על רוחה העזה של אישה מרשימה אחת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הכיסים העמוקים של אפל טיוי פלוס מימנו עבורה הפקה עתירת תקציב, שניכרת על המסך בשחזור התקופתי המרהיב ובעשייה שכל היבט בה מהוקצע ומעורר התפעלות. אחד מיתרונותיה הגדולים של "פצ'ינקו" הוא העובדה שהיא מתארת היסטוריה סבוכה שלא זוכה להתייחסות בטלוויזיה המערבית, מה שמזריק בה עניין ורעננות מעצם היותה. סיפורם של הקוריאנים שנאלצו להגר אל יפן ככוח עבודה בכפייה, ורק עם תום מלחמת העולם השנייה יכלו לחזור לביתם. אלא שלמעל חצי מיליון מהם לא היה לאן לחזור. הם נאלצו להישאר במקומם, ביפן, מקום שתושביו שנאו אותם, בזו להם, המציאו עליהם עלילות דם ומידרו אותם. ולמרות כל זה, האנשים האלה החזיקו מעמד, הצליחו להוריד את ראשם כדי להמשיך הלאה ובמקביל לשאת אותו בגאווה.
"פצ'ינקו" מחדדת את ההבדלים בין התרבויות באמצעות אלמנטים שמי שאינו בקי בהן לא יזהה את כולם, אבל כאלה שהמשמעויות הגדולות שלהם מובנות, כמו תלבושות, תסרוקות ובעיקר אוכל. יותר מכל, היא עושה זאת באמצעות השפה. הסדרה דוברת שלוש לשונות - קוריאנית, יפנית וגם קצת אנגלית - והתרגום מבדל בין כל אחת מהן על ידי שימוש בצבע אחר. כך אנחנו יכולים להיות ערים לאופן שבו כל אחת מהשפות משמשת כחלק מהמטען הנפשי והתרבותי של הדמויות, והרעיון הזה מניב רגעים יפים דווקא מפני שהם כל כך פשוטים ומובנים מאליהם, אפילו אגביים. השפה היא חלק מהותי כל כך בהוויה של הדמויות. אחת מהן, קשישה קוריאנית שהיגרה ליפן בנעוריה, מלינה על כך שילדיה כבר לא מדברים בכלל בשפה שבה אמם חולמת. איזו דרך יפה לנסח את הנוכריות הטבועה בכל מהגר.
לאורך שמונת פרקי העונה הראשונה, שהאחרון שבהם עלה באפל טיוי פלוס ביום שישי האחרון (במקביל לחידושה לעונה שנייה), "פצ'ינקו" מספקת כמה רגעים מרגשים כל כך, אפילו קורעי לב. ילד קטן רץ אחרי המכונית שלוקחת ממנו את אביו, כנראה לנצח. הפרידה של צעירה מאמה לפני שהיא עוקרת לארץ אחרת בידיעה שלעולם לא תראה אותה שוב. לחילופין, המפגש בין שתי חברות ילדות שישים שנה אחרי שהתראו בפעם האחרונה.
אלה רגעים שעלולים היו להיות מניפולטיביים, כאלה שפורטים על מיתרים בסיסיים כדי לסחוט דמעות, אך "פצ'ינקו" נוהגת בהם רוב הזמן בעדינות ובטוב לב שמנטרלת מהם תחושה של ניצול. חייהם למודי התלאות של גיבורי הסדרה מתוארים בצורה קורקטית, מרוסנת, כך שכאשר מגיע רגע שמזעזע את עולמם, "פצ'ינקו" מבינה שהקונטרסט הזה לבדו, התגובות הנסערות של הגיבורים, יעשו את העבודה בלי יותר מדי קישוטים, מלבד אולי מוזיקת כלי קשת דרמטית ויפה. כל הרגעים האלה, קטנים כגדולים, משוחקים בצורה טבעית ואנושית על ידי קאדר של שחקנים נפלאים, בראשם הנשים שמגלמות את סונג'ה לאורך שנותיה - יון יו-ג'ונג (זוכת האוסקר על "מינארי") בזקנתה, קים מין-הא בבחרותה וגם יו-נה בילדותה.
המעלה העיקרית של "פצ'ינקו" היא שהמעשה המאוד ספציפי שלה הוא בעצם אוניברסלי. זהו סיפור של כל הגירה ושל כל מהגר, של כל העקורים - פיזית ונפשית - כך שרוחה של הסדרה חורגת בהרבה ממיקומיה הגיאוגרפיים והתקופות שהיא מתארת. למרות בליל השפות הזרות והאירועים הרחוקים, היא כנראה תעלה על דעתכם את סבא וסבתא שלכם, או את אמכם ואביכם, שההקרבה שלהם סייעה לכם להיות איפה שאתם היום, כך שהצפייה בה הופכת להיות עניין מאוד אישי וקרוב לבית.
ולמרות כל התשבחות, קשה לי לא להרגיש ש"פצ'ינקו" חסרה משהו שיהפוך אותה למושלמת. משהו שהוא מעבר למלודרמה, מאופקת-יחסית ומרשימה ככל שתהיה. סאגות משפחתיות הן בדרך כלל עניין כבד ראש, וגם "פצ'ינקו" לא חפה ממנו, אולם לפעמים הפאתוס הזה מכריע אותה. תחושה אפית שורה עליה אפילו בשיחות הקטנות, כל דבר בה הרה גורל או נושא עמו לקח חשוב לחיים, והיא חפה מכל רמז להומור שעשוי היה לנסוך בה קצת יותר טבעיות.
זה כנראה משהו שיוצרת הסדרה, סו יו (שהייתה אמונה על העונה הראשונה והמופלאה של "האימה"), הייתה ערה לו, כי נדמה שפתיח הסדרה מבקש להוסיף לה את מה שהיא חסרה: השחקנים, לבושים בבגדי הדמויות שהם מגלמים, רוקדים באולם הפצ'ינקו לצלילי "Let's Live for Today" הגראס רוטס. זה כל כך שובה לב ומקסים, אבל גם כל כך לא באמת קשור לנימת הסדרה. הפתיח רק מדגיש, ברמה שהיא כמעט דיסוננס, את מה שהעלילה נעדרת. הלוואי שהעונה השנייה - שהוזמנה ביום שישי האחרון - תוסיף קצת קלילות למינונים של "פצ'ינקו", כי גם בלעדיה מדובר בסדרה מצוינת, ועם האיזונים הנכונים היא יכולה להפוך ליצירת מופת מדהימה.