לפני כמה שנים הגיע העיתונאי והסופר האמריקאי ג'ושוע כהן לסדרת פגישות עם מבקר הספרות הנודע הרולד בלום בביתו שבניו הייבן קונטיקט. באחת מהן, תוך כדי דיבור על סופרים יהודיים גדולים כמו סול בלו, ברנרד מלמוד ופיליפ רות', צצה על מסך הטלוויזיה המושתק דמותו של בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה שכיהן כבר כ-12 שנה ברציפות. הרולד בלום העיף מבט קצר במסך ואמר: "פגשתי פעם את הבחור הזה". ג'ושוע כהן היה משוכנע שהרולד בלום פגש את נתניהו כשזה האחרון היה שגריר באו"ם, או באיזו מסיבה סוערת באפר איסט סייד, אבל בלום הפתיע אותו ואמר: "לא, פגשתי אותו כשהוא היה בן 10".
הוא סיפר לג'ושוע כהן שכאשר עבד כמרצה באוניברסיטת קורנל הוא התבקש לארח את ד"ר בנציון נתניהו, אבא של, שהיה בזמנו מועמד למשרה במחלקה להיסטוריה. בלום השתייך למחלקה לאנגלית אבל היה היהודי היחיד באוניברסיטה, ואמרו לו, בוא תעשה לו סיבוב, תגיד אם לדעתך הוא ישתלב כאן. אז, לדבריו, ד"ר בנציון נתניהו הופיע בסוף שבוע אחד עם אשתו צילה והילדים יוני, ביבי ועידו, ו"הם עשו המון בלאגן".
הסיפור הזה היווה בעצם את העוגן לספר "הנתניהוז - אפיזודה משנית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד" שפורסם בהוצאת New York Review Books, ראה אור בעברית בהוצאת הבה לאור וזכה לפני שבוע בפרס פוליצר היוקרתי שניתן כל שנה לעיתונות כתובה, יצירת ספרות ויצירה מולחנת.
הרומן הקצר שכתב ג'ושוע כהן מתרחש אם כן בקולג' בדיוני בשם קורבין שבקורבינדייל, עיירה בדיונית במדינת ניו יורק. המספר הוא פרופסור רובן בלום, יהודי יליד הברונקס, 1922, בן למהגרים יהודים מקייב, היסטוריון של תולדות המיסוי, שהיה ליהודי הראשון אי פעם שהועסק במוסד כולו.
אותו פרופסור דמיוני למחצה מתבקש על ידי דוקטור מורס, מנהל המחלקה להיסטוריה, לארח את ד"ר בן ציון נתניהו, דמות לא מומצאת לחלוטין, באותו סוף שבוע שבו הוא אמור להתראיין בפני סגל המחלקה ולשאת הרצאה בפני סטודנטים, כחלק מתהליך הקבלה שלו לתפקיד.
החלק הראשון של הספר עוסק בעצם במסכת חייו של פרופ' בלום בתוך הקולג' הבדיוני. בחלק הזה צועד ג'ושוע כהן בשדה חרוש שכבר נכתב עליו לא מעט לפני - אותה בעיית זהות לא פתורה של האינטלקטואל היהודי והניסיון שלו - שמאפיין בדרך כלל לא מעט בני מיעוטים - להוכיח שהוא לא שונה במאום מהאזרח האמריקאי הרגיל. אבל אותו ניסיון לובש כאן צורה גרוטסקית דווקא בגלל שמושקעים בו כל כך הרבה מאמצים - הפרופסור בלום מתחפש לסנטה קלאוס בחג המולד, והבת שלו ג'ודי (יהודית) סוחבת קומפלקס לא פשוט בקשר לאף "היהודי" שלה, ממנו היא מנסה להיפטר בכל דרך אפשרית - דרך שיש בה יסוד אלים ופראי אבל גם קומי מאוד.
עד כאן אנחנו ניצבים בלב טריטוריה מוכרת למדי - טריטוריה שבה עסקו כבר לא מעט יוצרים כמו פיליפ רות' ("מה מעיק על פורטנוי") בשטח הספרות, האחים כהן בקולנוע (הסרט "יהודי טוב" מ-2009, שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים בולטים הנוגעים לילדותם של צמד האחים בפרבר של העיר מיניאפוליס במינסוטה), וכמובן יוצרים מבריקים בתחום הטלוויזיה כמו לארי דיוויד ("תרגיע") וג'רי סיינפלד.
כל היוצרים האלה מטפלים ברמה כזו או אחרת במורכבות של הקיום היהודי בציבוריות האמריקאית, ונוגעים בין השאר בדרך סמויה או גלויה גם בשאלת הנאמנות, שאלה שבאה לידי ביטוי בדרך הכי חריפה והכי צורבת בפרשת המרגל היהודי ג'ונתן פולארד.
אבל השוני במקרה הזה הוא שג'ושוע כהן צועד עוד צעד אחד קדימה ומפגיש את הגיבור היהודי שלו, פרופ' בלום, עם דמותו של הישראלי, ולא סתם ישראלי, אלא כמעט עם הישראלי ב-ה' הידיעה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, האיש עם האנגלית המצוחצחת שהעז לעמוד ובבית הנבחרים האמריקאי ולהטיף מוסר לנשיא אמריקאי מכהן. אמנם בספר הזה בנימין נתניהו הוא רק ילד בן 10 - עלילת הספר מתרחשת בשנת 1960 - אבל נראה לי שקשה להחמיץ את הדיוקן הלא מחמיא במיוחד (בלשון המעטה) שג'ושוע כהן מנסה לצייר כאן.
לאיש כמוני, שעוקב כבר לא מעט שנים מקרוב אחרי היחסים המורכבים בין הקהילה הישראלית ליהודית באמריקה, אני מודה שזה דבר די מדהים. אני זוכר למשל הרצאה שנתתי באחד מבתי הכנסת הוותיקים בפילדלפיה (משפחת נתניהו בילתה לא מעט שנים בעיר) לפני עשרים שנה בערך. במסגרת ההרצאה הראיתי להם קטע מתוך הסרט "מבצע יונתן" (יהורם גאון מגלם כזכור את דמותו של יוני נתניהו, מפקד המבצע), והטון שנקטתי היה בסך הכל די מלגלג. למשל על הפאתוס שבו נואם יוני נתניהו כשהוא עומד בפתח כבש המטוס בסרט של מנחם גולן ואומר בין השאר: אני יודע שאתם לא אוהבים לשמוע ציונות...אנחנו יוצאים למבצע במרחק אלפי קילומטרים מהארץ, כדי להציל ישראלים, וזה רק בגלל שהם ישראלים ויהודים.
הייתי בטוח שהקהל היהודי הליברלי יאמץ מיד את הטון המלגלג שלי, אבל להפתעתי הרבה, התגובה שלהם הייתה לגמרי הפוכה: היה להם דווקא הרבה סנטימנט ליוני ולנאום הציוני שלו. הוא גילם בעיניהם את הצבר שנחלץ סוף סוף בעור שיניו מחולשתו האימננטית של היהודי הגלותי.
ואילו כאן, בספר הזה, מתרחשת תנועת מטוטלת. כל מה שנחשב רק לפני עשרים שנה לתכונה מוערכת ונערצת - כמעט מתהפך. הנתניהוז (ואיתם במידה רבה גם דמותו של הצבר הישראלי) מוצגים רוב הזמן כדמויות גסות ודורסניות, שפולשות לביתו של האינטלקטואל היהודי ועושות בו שמות.
מהבחינה הזאת ראוי כמובן לשאול אם ספר, או ספרות בכלל, צריכים להציע דיוקן מורכב ומלא יותר של דמויות, לא רק באופן הגרוטסקי והסאטירי שבו הם מופיעות כאן. לא כל מה שטוב וראוי לתוכנית מוצלחת כמו "ארץ נהדרת" מצליח באותה מידה כשהוא מופיע בספר. במובן הזה, כלומר בהעשרת המבט שלנו על המשפחה הישראלית הכמעט הכי מפורסמת, יש לצערי בספר ממד מאכזב ומתסכל.
יחד עם זאת, זוהי עוד תחנה מרתקת בייצוג המתח והיחסים הלא פשוטים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.
"הנתניהוז" / ג'ושוע כהן. מאנגלית: ארז וולק. הוצאת הבה לאור. 229 עמודים.