פסטיבל דוקאביב 2022: מדריך ההמלצות

אם נהיה אופטימיים ואולי גם שאננים מספיק כדי להכריז שאנחנו כבר חיים בעידן שאחרי הקורונה, אז אפשר גם לומר שעולם פסטיבלי הקולנוע חוזר לשגרה. בקאן מתקיים כעת הפסטיבל "הנורמלי" הראשון אחרי המגיפה, בלי מסיכות וכמעט בלי שום הגבלות או תנאים מיוחדים, ובישראל תתחיל בקרוב עונת הפסטיבלים - בהמשך הקיץ יגיעו פסטיבל הסטודנטים ופסטיבל ירושלים, בין השאר, וכבר בשבוע הבא יתחיל פסטיבל דוקאביב, אחד מאירועי הדגל של עולם הקולנוע הישראלי ושל התרבות המקומית בכלל.

במסגרת התחרות המקומית שלו, יציג הפסטיבל כמה בכורות שצפויות להתגלות כסרטים התיעודיים הישראלים המדוברים של השנה. סקירה שלהם תמצאו כאן. נוסף לכך, הוא יציג גם מסגרת עולמית עשירה ומגוונת להפליא, ובה מיטב סרטי הדוקו הבינלאומיים של העת האחרונה.

בין השאר, יציג הפסטיבל בהקרנות בכורה ישראליות את שני הזוכים הגדולים של פסטיבל סאנדנס האחרון - "הגולים" ו"כל מה שנושם". הצרה היא שפרסים, בטח בימינו, הם לא פעם שרירותיים, אפילו תמוהים, ובעיקר פוליטיים עד מאוד. העובדה שדוקאביב הצליח לשים את ידיו על שניהם היא הישג ראוי לציון, אבל תרשו לי שלא להמליץ על הצפייה דווקא בהם. תחת זאת, הנה חמש המלצות אחרות.

סרטה התיעודי של קתרין מוריסון על שינייד אוקונר הוא מבחינתי הסרט הכי מרגש שראיתי ב-2022, ולכן כמובן הוא גם עומד מבחינתי בצמרת רשימת ההמלצות. שום דבר לא ישתווה.

דוקו מוזיקלי הוא מצרך שכיח וגנרי בימינו, אבל כמו אוקונר עצמה, הסרט הזה מתגלה כמשהו מיוחד, שמאיר עיניים ומכבה את הנשמה.

באירלנד שבה אוקונר נולדה וגדלה, לכל אחד ואחת היו שלושה הורים - אבא, אימא והכנסייה הקתולית, וכל אחד מאלה התעלל בה. היא היתה מהאמניות הבולטות הראשונות שהרימו את נס המרד נגד הממסד הזה, וגם אם הפסידה באופן אישי, ניצחה במובן הלאומי - אירלנד הכירה לאחרונה בפשעים ההיסטוריים של הכנסייה, וביטלה את חוקי ההפלות שלה, מן המחמירים בעולם המערבי.

אוקונר אחראית למה שהם אולי שניים מן הרגעים החזקים בעולם המוזיקה/התרבות העכשווי: כשקרעה לגזרים תמונה של האפיפיור בשידור חי ב"סטרדיי נייט לייב", וכשבעקבות כך נאלצה להתמודד עם שריקות בוז מחרישות אוזניים במופע מחווה לבוב דילן שבו השתתפה, אך סירבה לרדת מהבמה.

יותר מאשר אוקונר עצמה, מה שמטלטל בסרט הוא התגובות לה. בעקבות כל זה, ובעקבות הסירוב שלה להשתתף באירוע שבו ניגנו את ההמנון האמריקאי, פרנק סינטרה הצהיר שהיה רוצה לבעוט בה. ג'ו פשי הצהיר שהיה רוצה לסטור לה. שתי ההצהרות האלה התקבלו בצחוקים וכפיים בזמנו.

אוקונר גם היתה אחת מן האמניות הבולטות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה עם קרחת. גם זה, כפי שרואים בסרט, עלה לה ברצף ארוך של עקיצות סקסיסטיות.

לאוקונר, בכל צורה שבה רצתה להיות, היה קסם מהפנט ויוצא דופן, מוזיקלי וקולנועי להפליא. הסרט מזכיר שהיא הרבה יותר מזמרת של להיט אחד, אם במקרה מישהו בוחר אותה לזכור אותה כך, אבל הוא גם מזכיר שהקאבר שלה ל"Nothing Compares" של פרינס, בשמו נקרא הסרט, הוא לא בכדי השיר הכי מזוהה עמה - מדובר באחד השירים הכי יפים בכל הזמנים.

השיר, אגב, לא מתנגן בסרט, כי מנהלי העיזבון של פרינס לא הרשו. זאת אחרי שבזמנו, לפי עדותה של אוקונר, פרינס תקף אותה באלימות מתוך רכושנות וקנאות לשיר שלו. "Nothing Compares" הוא סרט על זמרת גדולה, ואנשים קטנים.

סרטה של שרה דוסה עוסק בסיפורם של חוקרי הרי הגעש קטיה ומוריס קראפט, שחלקו את חייהם האישיים והמקצועיים, ושום דבר לא הפריד ביניהם - לא בחייהם, ולא במותם. הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס האחרון ומיד הפך לאחד השמות המדוברים של האירוע, עם כמעט מאה אחוז של ביקורות חיוביות ברוטן טומטוז, תהודה גדולה ועסקת רכישה בסכום גבוה בידי נשיונל ג'יאוגרפיק.

קל להבין את מקור ההתלהבות. זה באמת סרט שיש בו הכל: סיפור רומנטי יוצא דופן וגדול מהחיים, שכאילו לקוח מאגדה צרפתית קלאסית; מסר אקולוגי רלוונטי, שמשתמש בהרי הגעש כדי להמחיש כיצד אנחנו הורסים את כדור הארץ; שילוב מוצלח בין קטעי ארכיון מרתקים לאנימציה מקסימה; והדובדבן שעל הר הגעש - פסקול שמימי כתמיד של ניקולה גודן מהצמד הצרפתי "אייר".

כיאה לשמו, "אש האהבה" הוא סרט לוהט - אחד מסרטי הדוקו הגדולים של השנה ואחת האטרקציות הגדולות של הפסטיבל.

שבעה סרטים עלילתיים טריים על השואה יצאו או ייצאו בקרוב לאקרנים בישראל. למסה הקריטית הזו יצטרפו בפסטיבל שני סרטי דוקו על הנושא, שממשיך להעסיק אותנו גם שבעים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

הסרט הראשון הוא "אייכמן - ההקלטות האבודות", הפרויקט המסקרן של יריב מוזר שהקרנת הבכורה העולמית שלו תפתח את הפסטיבל. מסמך הדוקו הזה מבטיח לחשוף סלילי הקלטה שיאירו באור חדש את דמותו של הפושע הנאצי.

סרט נוסף, בינלאומי במקרה זה, מגיע לדוקאביב לאחר שעשה סיבוב יפה בפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם, כולל סאנדנס. מדובר ב"שלוש דקות" של ביאנקה סטיחטר, שכבר כעת מובטח לו פרס אחד בפסטיבל - פרס יד ושם, אותו יקבל בטקס בנוכחות העורכת שלו, קתרינה וורתנה.

הסרט נקרא בשם כל מה שנותר מן הקהילה היהודית של העיירה הפולנית נאשיילסק - שלוש דקות אותו צילם דיוויד קורץ ב-1938. הבמאית משתמשת אך ורק בקטעי הארכיון הללו, וכל פעם עוצרת את התמונה ועושה זום-אין על חלק אחר שלה. כך אנו לומדים עוד ועוד על מה שהיה ואבד, וגם מקבלים המחשה לכך ש-180 שניות יכולות להכיל בתוכן עולם ומלואו.

סרטו התיעודי של דניאל רוהר, בהפקה משותפת של HBO ו-CNN, נקרא בשם גיבורו - אלכסיי נבלני, האופיזיצונר הבולט ביותר לפוטין.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ומאז נהיה רלוונטי עוד יותר - למעשה, זה אחד מסרטי הדוקו הכי רלוונטיים שאפשר להעלות על הדעת כרגע. גם מפני שנבלני, שגם כך היה במאסר, נידון לתשע שנים נוספות מאחורי הסורגים; וגם מפני שהעולם הבין, אם באמת היה זקוק לעוד הוכחה לכך, עד כמה פוטין מסוכן ועד כמה האופוזיציה נגדו אמיצה וחשובה.

"נבלני" מתגלה כהצדעה קולנועית לאופוזיציה הזו, שלמרבה הצער הניצחונות שלה נותרים כרגע בגבולות של עולם הקולנוע.

אדל האנל, אחת מהשחקניות הצרפתיות המשובחות בדורנו אם לא המשובחת שבהן, הודיעה השבוע על פרישתה מעולם הקולנוע בגלל שהתעשייה היתה ועודנה פטריארכלית וסקסיסטית. המחשה לדבריה אפשר למצוא בפרויקט של נינה מנקס, מעין שילוב של סרט תיעודי והרצאה אקדמית, שמדגימה באמצעות מאות קטעים כיצד סרטים מחפיצים נשים לאורך שנים.

בין הדוגמאות בולט גם "וונדר וומן" בכיכובה של גל גדות, שלמרות היומרות הפמיניסטיות שלו, מנקס טוענת כי הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. אז מה הפתרונות? לסרט יש כמה רעיונות מעניינים, והלוואי שלא מאוחר מדי לממש אותם ולא מאוחר מדי לשכנע את אדל האנל לחזור לשחק.

פסטיבל דוקאביב יתקיים בין חמישי 26.5 לראשון 5.6. לפרטים מלאים, מועדי הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.