לפני שנתיים, בצעד תקדימי, פסטיבל קאן הודיע על ביטולו בעקבות הקורונה. לפני שנה הוא התקיים, אבל בתנאים יוצאי דופן. קודם כל, החגיגה הקולנועית התקיימה כחודש וחצי מאוחר מהרגיל, בשלהי יוני, כשהלחות בריביירה בקושי מאפשרת לנשום. נוסף לכך, המגיפה היתה אז בשלבים מתקדמים של התפרצות מחודשת. באי הפסטיבל נדרשו לבדיקות מקיפות וכמובן גם להסתובב עם מסיכות, כמה וכמה מן הקולנוענים נשלחו לבידוד וכל העת ריחפה הסכנה שמנהלי הפסטיבל יבטלו אותו באמצע וישלחו את כולם הביתה.
אתמול (שלישי) הפסטיבל שוב יצא לדרך, ואפשר להגיד כי זו המהדורה "הנורמלית" הראשונה שלו מאז הקורונה. במועד הרגיל, בלי בדיקות וגם בלי מסיכות. אלה נותרו בגדר המלצה בלבד - המלצה שרוב הנוכחים בוחרים שלא לכבד.
אך הורדת המסיכות היא שינוי קוסמטי. תקופת הקורונה האיצה תהליכים שכבר אי אפשר להסתיר. להיטי גיבורי על מוכרים כרטיסים באותו קצב כמו לפני המגיפה, אבל סוג העשייה שידוע כ"סרטי איכות" מתקשה להתאושש. הקושי ניכר בכל העולם, גם אצלנו, ואפילו בצרפת, מולדת הקולנוע, שכמעט תמיד היתה גן עדן לסרטים שכאלה.
לפי נתונים שונים שהתפרסמו בתקשורת הצרפתית, נתח השוק של הגורמה הקולנועי נחתך בשליש, אפילו בחצי. זה לא בהכרח שהסרטים פחות טובים, אלא שהקהל הבוגר, שהיה צופה בהם בעבר, התרגל לנטפליקס ולשירותי סטרימינג אחרים, ופשוט לא חזר לאולמות.
לאור כל זה, לא פלא שקאן בחרו להוציא לדרך את הפסטיבל עם סרט שעוסק באהבת קולנוע - לזכר הימים היפים, שאולי יחזרו ואולי לא.
מדובר ב-"Final Cut" של מישל הזנוויציוס, מי שזכה באוסקר לפני עשור עם "הארטיסט". בזמנו, הבמאי הצרפתי עסק באחורי הקלעים של הקולנוע האילם, וכאן הוא עוסק באחורי הקלעים של משהו אחר לגמרי - הפקה של סרט זומבים עכשווי סוג ב'.
הקומדיה הזו היא עיבוד מחודש של "One Cut of the Dead", סרט יפני דל תקציב שעלה 25 אלף דולר והכניס יותר מ-30 מיליון דולר לפני כחצי עשור, מה שהפך אותו לאחד הסרטים הרווחיים אי פעם, ועם בלי קשר לכך הוא גם זכה להערכה רבה ולמעמד פולחני.
המקור היפני היה סרט בתוך סרט, ו"Final Cut" מוסיף לכך קומה נוספת בהיותו עיבוד צרפתי של להיט יפני, שעוסק בין השאר גם בהבדלי התרבויות בין צרפת ליפן. מה שלא השתנה הוא שבדומה למקור, גם הגרסה הזו אלימה ופרועה.
בשנה שעברה, "טיטאן" נרשם כסרט הקיצוני ביותר שזכה בדקל הזהב, העיטור החשוב בפסטיבל. "Final Cut", מצידו, הוא אולי הסרט הגרפי ביותר שפתח את האירוע. יש בו נהרות של דם, שלל ראשים כרותים ובצד זאת, גם הקאות ושלשולים.
את כל זה מציג הסרט בהומור, וזה עובד - התוצאה מבדרת ומצחיקה כמעט לאורך כל הדרך. חשוב מכך, היא גם נוגעת ללב.
בצד הבדיחות והעקיצות, הזנוויציוס משכיל להציג בפנינו גלריה עשירה של דמויות מעוררות הזדהות וחמלה. בראשן, הבמאי הכושל של סרט הזומבים, בגילומו של רומן דוריס: בעל מלאכה בינוני לכל היותר, שקיבל במקרה הזדמנות פז, ונתקל בכל מכשול אפשרי, כולל השפלות בלתי פוסקות מצידו של השחקן הראשי, דושבאג מתנשא שדורש סטירה. אל תדאגו, הוא יקבל אותה.
בתיאורו לפרטי פרטים את הפקת הסרט, הזנוויציוס חושף את הזיוף שבקולנוע - הדם שניגר מהשחקנים לא אמיתי, וכך גם הדמעות שזולגות מהעיניים שלהם. אך בו בזמן, הוא גם מצליח להמחיש כמה אמיתית התשוקה של העושים במלאכה, וכמה טהורה היא האהבה שלהם למסך הגדול.
ברניס בז'ו, זוגתו של הזנוויציוס במציאות, מככבת אף היא כזוגתו של במאי הסרט, שחקנית שפרשה מהמקצוע כי לקחה אותו יותר מדי ברצינות, אבל בשל קריסת ההפקה, נדרשת לחזור ולעמוד מול מצלמה. גם בתם של השניים לוקחת חלק בצילומים, והקשר בין שלושת בני המשפחה ניזון מהתשוקה המשותפת שלהם. בתחילה, "Final Cut" נראה כמו קוריוז, אך בסופו של דבר הוא מתגלה כשיר הלל יפהפה לאהבת הקולנוע - אהבה שעוברת מדור לדור.
"Final Cut", בקיצור, הוא סרט נפלא. משמח היה לשמוע כי יש לו זכויות הפצה בארץ, ואפשר לקוות כי נזכה לראותו אצלנו בקרוב.
נוסף לכוכבי הסרט, בטקס הפתיחה נכחו גם פורסט וויטאקר, שקיבל בו פרס מפעל חיים, וג'וליאן מור, שזכתה בו לכבוד אחר - להיות מי שמכריזה על הפתיחה הרשמית של הפסטיבל.
אך כרגיל בחודשים האחרונים, מי שגנב את ההצגה היה אורח מפתיע, שהצטרף לטקס בשיחת וידיאו מקייב - נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי.
ברוח הימים, זלנסקי העלה באוב דמויות מהעידן שבו הקולנוע היה משפיע הרבה יותר, והתייחס ל"דיקטטור הגדול", שבו צ'רלי צ'פלין גילם את בן דמותו של היטלר.
"האם הקולנוע ימשיך לשתוק, או שיתחיל לדבר?", שאל בתוכחה את הנוכחים בטקס הנוצץ. "יש כיום דיקטטור חדש, ואנחנו זקוקים לצ'פלין חדש, שיוכיח כי הקולנוע לא אילם".
ההבדל הוא שצ'פלין הוציא את סרטו הקלאסי בתור הזהב של הקולנוע, כשהקהל הלך לאולמות יותר מתמיד. כיום, אם מישהו פונה ברצינות דווקא לאמנות הזו בתחינה לעזרה, נותר רק לומר בעצב שהוא חי בסרט.