כשמביטים מגבוה על הנייר, זה כמעט אותו שיר: כוכבת פופ עכשווית משקיעה בלוק חגיגי במיוחד למסיבת ריקודים בשביל בן הזוג - ודורשת שהוא יבחין בזה. הוא לא ממש קולט. הכותרת היא ביטוי באנגלית שנכנס לסלנג. המילים מצחיקות. הלהיט בטוח.
בפינה האחת נמצא "WTF" של עדן בן זקן, הזמרת הכי גדולה של הפופ המזרחי בישראל, שגם הייתה שותפה לכתיבה יחד עם סתיו בגר ורון ביטון. זה ה"מועבט" של 2022, לפי כל הפרמטרים. בפינה השנייה נמצא "שוז" של נונו, האקט האירוני ששבר את הטיקטוק עם "ליבינג דה דרים", וכבר הרבה יותר מקוריוז.
צריך לשים את האצבע על דבר מה משותף נוסף, מעבר לדמיון השטחי שהוצג לעיל, לשני השירים, ובעצם לשתי הזמרות. משהו שמבדיל את השירים שלהן מאינספור שירי פופ אחרים שיוצאים כאן מדי יום: אופי. לא משהו שמתחזה לאופי, לא חיקוי של חיקוי, לא מרדף אחרי הגנרי, הסתמי והמשותף הבינוני.
בן זקן שורדת במעמד כה בכיר כבר כמעט עשור בדיוק מהסיבה הזו - היא תמיד מוצאת דרך להגניב איזה קריצה מפתיעה, ונוהגת להקדים את התעשייה כולה. נועה קירל הרי לא הייתה מדמיינת שורה כמו "אני לא צריכה פזמון רק תשים לי פעמון" בלי "אין פזמון, תרקדו". "WTF" אולי פחות קולע מלהיטים קודמים שלה, אבל איתו היא מוכיחה פעם נוספת שיש לה משהו שאין ממש לאף אחת אחרת.
זה קודם כל עניין של זהות מוזיקלית: השיר החדש שלה מזכיר מאוד את "מועבט", ובמקביל ממשיך את הברית ארוכת השנים שלה עם קהילת הלהט"ב (מאז "מלכת השושנים" ואילך), מה שבא לידי ביטוי בקליפ הססגוני, שיוצא במקרה או שלא לקראת חודש הגאווה. זה מתחיל כמעט שקט ומתפתח בהדרגה לטראק מועדונים שאמור להרקיד את הרחבות, ומתפוצץ בשורת המחץ המצחיקה והחריגה: "עשיתי שפם, גבות ולק - וואט דה פאק".
השורה הזאת, שעושה את השיר למה שהוא, חריגה מפני שהיא מכניסה לפופ את מה שבדרך כלל נשאר בחוץ: את ההכנות שלא נהוג לשיר עליהן (האמנם זה השפם הנשי הראשון במוזיקה הישראלית מאז "ציירי לך שפם" של נוער שוליים?), וגם שפה מלוכלכת, שלפופ הישראלי לא ממש נוח איתה - אם כי גם סביר להניח שגם השיר הזה יופץ בסופו של דבר גם בגרסה "נקייה" וידידותית לרדיו. השורה הזאת נועדה להביך את המאזין הפוריטני, אפילו שאין בה למעשה שום דבר מביך.
נונו, תופעת יוטיוב שגדלה למימדים בקנה מידה לא סביר, נמצאת אולי באזור יותר היפסטרי - אם המושג הזה עוד אומר משהו בכלל - מבן זקן, אבל גם היא עוקצת את המאזינים שוב ושוב, מפתיעה אותם מכל מיני כיוונים, בשירים על כאבי אהבה שעטופים באלף שכבות של אירוניה והומור עצמי, כמו גם ציח וצח, שאכט וקרחאן. כל הקסם מצוי בפער שבין המציאות המעט עלובה להצהרה העקשנית "I'm Living the Dream".
מוזיקלית, הפופ/היפ-הופ של נונו מרהיב אפילו שבחלקים גדולים מהשירים שלה היא לא ממש שרה אלא מדברת בקול או עושה קול מצחיק, והיא נסחפת עם השיר רק לעתים רחוקות. וכמו שעדן בן זקן הכירה את המילה מועבט לישראלים רבים שלא היה להם מושג מה זה, גם לנונו יש שפה משלה.
כך, ב-"שוז", שגם הוא נעשה יחד עם שותפיה הקבועים כבר, אדם גבאי ועיליי אשדות, וגם יחד עם בוי אצ'י, יש ערבוב בלתי נגמר של עבירת ואנגלית ("האם אתה מבחין בי אין דה פארטי זון?"), קיצורי סלנג כמו "הולמ'תי" (יורשו של "יש'תי בלעדיך, יש'תי ברמות" מהלהיט הקודם, משפט השנה בפופ הישראלי), משפטים מטופשים במתכוון שאומרים את המובן מאליו ("קלאב עם אנשים נקרא גם מועדון"), וציטוטי תרבות פופולרית ("מצטטת פתגמי חוכמה: 'עצור בטרם תעבור'"). כשהיא כבר נותנת לעצמה לשיר, למשל בשורה "אם רק היית מנסה לשים לב לשיט חוץ מ-", נופל האסימון על כמה גדול הכישרון.
כל זה בולט במיוחד על רקע השממה שמתנהלת כאן. הפופ הישראלי עבר מהפכה בעשור האחרון, אבל למעשה כרגע הוא במשבר, עומד במקום. הכוכבים שהיו בחזית התהליך היום מדשדשים עם חומרים חלשים. בין בלדה סתמית אחת לאחרת, חלק פוזלים בלי הצלחה ניכרת לחו"ל, חלק שרים על מנגלים, הרוב שרים על כלום, ממלמלים את הצפוי והנוסחתי. אבל זה לא רק שהשירים רחוקים מלהבריק, אלא שפשוט נדמה שאין כלום מאחוריהם. פלסטיק רודף פלסטיק בפס הייצור, ואין ברירה אלא להישאר אדישים. למה שנאמין להם? למה שיהיו לנו אכפת?
בן זקן ונונו (וגם נטע ברזילי, למשל), בוהקות במרחב הזה כי הן ההיפך המוחלט: יש להן אישיות מובחנת. הן רעננות, מקוריות, מזהות את הרגע והמקום, מצחיקות באמת (ולא רק נגררות אחרי בדיחה, או משגשגות על הומור דלוח. לא חשוב שמות). כל מה שהופך פופ לכיף. בזמן שהלהיט הכי מצליח של השנה בינתיים הוא "לך לישון", הגיע הזמן לחגוג את מי שעוזרות לכל התעשייה המקומית להתעורר.