איומים ברצח הובילו לביטול מצעד הגאווה בנתיבות, אבל בחתונמי - רוחות של עידן חדש. לראשונה בתולדות התוכנית שני גברים הומואים יפגשו תחת החופה, זכאים בדיוק כמו כל הסטרייטים שקדמו להם לשידוכי גיהנום תחת עין הציבור.
ארבע עונות נדרשו לקשת 12 עד שהעזה קשת לצאת במהלך הזה, ודי בידיעה הזו כדי להבין שמחוץ ל"מדינת תל אביב" נותרה למאבק הלהטב"י עוד דרך ארוכה. קל לזלזל בצעד הזה, אבל גם אם הוא קטן, מאוחר ומוכוון רייטינג לחלוטין - הוא מעביר מסר ברור של קבלת להט"בים אל לב מוסד הנישואין. על רקע השמרנות הישראלית, אפילו צמד גברים תחת חופת "בכאילו" נחשב למהפכני.
אז מי הם צמד המהפכנים של חתונמי? קבלו את גיא, 39, ספורטאי בפוטנציה שהחליט לעשות כסף והלך להייטק. מנגד מתן, 33, רופא השניים האמביציוזי ביותר שראיתם בצה"ל וחתיך שחושב שהוא מכוער, דהיינו הסוג המשובח ביותר של חתיכים. נשגב מבינתי איך הצליח לגדול לחוסר ביטחון כזה, שהרי מדובר באדם שהוא פילטר ביוטי בטיקטוק, אבל רדאר השמנים-לשעבר שלי מעיד על משהו בסגנון.
בקרב הצופים הלהט"בים כבר התחילו ללחשש בדבר סחיותם של השניים, אבל רופא שיניים שנהנה מעבודתו - חציבה בלסתות של בני אנוש - הוא כבר מבחינתי דקסטר בפוטנציה. להזכירכם אניח רק כאן את עמרי, עונה 4, לא נשכח ולא נסלח. הפעם מדובר ברופא שיניים שמחייך בעיניים מזוגגות למראה חייל ששיניו נשברו מקת של רובה, ודומע לשמע עצמו מחמיא לעצמו על כישוריו הדנטליים.
הבעבוע שאתם שומעים ברקע, הרי הוא טירוף תת קרקעי שמשווע לפרוץ החוצה. בהמשך מתגלים שורשיו של הטירוף בחרדת נטישה עמוקה. נכון לעכשיו החרדה הזו חיננית ומעוררת אמפתיה, אבל חכו - זה הולך להיות אינטנס. בטח במפגש עם גיא, אובססיית סדר וניקיון מהלכת, מפטר עוזרות סדרתי שאפילו קופסאות המסטיקים שלו מסודרות לפי צבעים. בביתו הרדוף מארי-קונדו מתבהרת פתאום ההתאמה ביניהם, שני אנשים אנאליים (פסיכולוגית, נו) ופדנטים, כל אחד בדרכו, שיכולים להיטיב זה עם זה בו בזמן שהם בלתי נסבלים.
לעומת חולצותיו המסודרות על פי צבע, גוון, גזרה, אות ראשונה וחיה אהובה, גיא כבר מזמן לא בארון, אבל עבר תהליך מורכב בדרך לשם. הוא גדל באילת, לא בדיוק סביבה גיי-פוזיטיב, ונאלץ להסתיר כל ילדותו את נטייתו המינית. על הצד החיובי, בביקורו אצל ההורים מתגלה וילה עצומת ממדים. כתל אביבית שעברה בין דירות חדר עם מטבח בשירותים, אני סבורה שכמות יפה של מטרים רבועים הייתה יכולה לרכך כמה טראומות. ממילא הן נוצרות גם במרכז.
כיום אבא של גיא כבר משגע אותו לגבי חתן, ויש משהו מנחם בידיעה שבסוף, לא משנה למי אתם נמשכים - ההורים שלכם ינדנדו לכם שתתחתנו. כמאמר אלברט איינשטיין, שלושה דברים הם אינסופיים: המוות, הטמטום האנושי ולחץ חתונה של משפחה ישראלית.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אל ספת הפסיכולוג ניגשים החתנים, פיו הפתוח של מתן לא מסוגל להכיל עוד חמצן להשקטת החרדה. דני שם להרגיע אותו, ואם תשאלו אותי, בכל דרך שמתן יחפוץ. למורת רוחו של דני מתן חוזר להתנחם בחיק ידידתו הסטרייטית, וכמו לכל גיי שמכבד את עצמו, גם למתן יש אחת שנרדמת איתו בלילה מתוך תקווה בלתי מוסווית להמירו.
אצל גיא צופנת לנו ארוחת שישי עוד תמונה מחממת לבד של ישראליות חדשה: גברי המשפחה, עם כיפות על הראש, מריעים לרגל החתונה החד-מינית הבאה עליהם לטובה. ברצינות רגע, זה מרגש. ויודעים מה עוד מרגש? אייג'יזם. "ששש, אל תגיד לפני המצלמות", מהסה גיא את אביו שמעז לחשוף את גילו הלגיטימי לכל הדעות, 39. דרך גייז למדתי שגם גברים מסוגלים להרגיש בלתי רלוונטיים מעל גיל 30, סולידריות מרגשת עם הדיכוי הנשי. אם לא נזכה כולנו ליהנות מהזדקנות סקסית, לפחות נסבול ממנה יחד.
גם בגזרתו של מתן מרימים, אבל במזרח אירופאית. לבי איתו. מתן, אני יודעת, זה לא נעים. כבולגריה פולניה האמן לי, כולנו מאותו הכפר ולכולנו שירי עם חסרי הרמוניה, קצב או מילים שראויות לתרגום. זה יעבור. עוד מסתבר במפגש כי בדומה לגיא, גם מתן עבר חבלי לידה ביציאה מהארון, אך בסופו של דבר התקבל בחיבוק ותמיכה מלאה. בינתיים, החיבור ביניהם נראה מבטיח. הלוואי שזה יקרה.
"אני שם פתאום? בחתונה?", מתרגש דני הפסיכולוג מהופעתו בחלום של גיא, תוהה אם במקרה היה שם במקום גיא, עם מתן, תחת החופה. כל זה נחמד, אבל תגידו, מי למען השם החליט לקבע מדי פרק סגמנט שלם על חלומות? על זה הגענו לשלושה ימי שידור בשבוע? מה זה פה, זמן מיסטיקה?
לטענת מתן, הוא חווה לראשונה התקף חרדה בחייו, הישג די מדהים בשביל תל אביבי מעל גיל 30. דני טוען שזו לא חרדה אלא התרגשות, ומתן נאלץ להסכים איתו בזמן שאישוניו מתגלגלים לאחור. "הוא חמוד?", מתעקש החתן לדלות פרטים, ודני: "אני מאוד מבסוט מההתאמה". הלוואי שיענה רק פעם אחת, לשם האמינות: "תכלס לא נשארו הרבה אופציות, אז החלטנו לעשות צחוקים".
זה הזמן לקבל הצצה אל רינת ודניאל, ואכזבה להט"בית נשמעת בכל בית ישראל. "מדהים", ממהר דניאל לסכם כל שאלה של דני על ירח הדבש, ורינת אחריו: "בסדר גמור". נדמה שבעולם המחשבה-בוראת-מציאות של דניאל, אם יחשוב מספיק חזק בשביל שניהם שרינת נמשכת אליו, זה יקרה. רינת לא מאפשרת לו לשהות באמונה הזו זמן רב.
"באתי וישר אמרתי לו שהוא לא כזה הטייפ שלי", היא מצננת. ליתר דיוק, כבר פעמיים היא אמרה לו שהוא לא הטייפ שלה, והפעם זו השלישית. "באינסטינקט ישר הייתי בורחת", היא חוזרת, למקרה שהמסר לא הובהר די הצורך. איכשהו, לפחות על פניו, דניאל נשאר שליו. זה כמעט לא הגיוני. כל אדם, גם אם הוא מדבר כמו סירי, יפגע מדחייה כה מובהקת.
ה"זוגיות" ביניהם ממשיכה על אדי ההנאה של רינת מתשומת הלב והמצלמות, אבל גם האטרקציה הזאת מאבדת מכוחה. רינת לא יודעת איך להמשיך מכאן, ומחפשת אצל דני תשובה. להשערתי, התשובה שחיפשה היא "טוב, אתם באמת פאשלה מטורפת, סליחה, לכו הביתה, שחררו מהחוזה, גם ככה התפטרתי, למי אכפת". אבל דני, שמסרב לספק תשובות, נותן דווקא אחת די ברורה, ואחרת: "אתם אמורים לחשוב מפה איך אתם בודקים אם יש לדבר הזה סיכוי".
הדופלקס של דניאל בפלורנטין כה מרווח ויפה שהוא מצליח להשכיח מרינת את עובדת קיומו של דניאל בתוכו, אבל אז היא מבחינה: יש חלל שינה אחד. וגם דניאל יצטרך לישון, מתישהו. הם בוחרים באופציה של דירה מטעם ההפקה. "אנחנו בשלב שצריך קצת יותר צריך להתחבר ואולי אפילו נצליח להסתכל אחד על השני - ", מרגיע את עצמו דניאל, ויכול לעצור את המשפט שם, אבל מוסיף: "באור קצת אחר".
איכשהו, השידוך בין הכלבים שלהם מצליח להיות אפילו גרוע יותר. בדיוק שתי דקות מההבטחה השקרית שאיננו נושך, נקניק - כלב עם שם מקומם - מתחיל לתת עבודת נגיסה בעורק הראשי של פונצ'ו. למזלו דניאל חוזר במהרה, חוצץ בגופו ביניהם ומתרפק על מגעם כפי שרינת לא תאפשר לו לעולם.
"אפשר לתת לך חיבוק?", הוא מנסה את מזלו בכל זאת עם בת האנוש. הפעם היא מסכימה קצת. זוהי הזדמנות נוספת בשביל דניאל לעוט עליה עם החיבוק הידוע שלו, המוכר גם כריתוק מעולם הג'ודו, והזדמנות בשבילנו להזכיר כשירות לציבור שלכל חיבוק יש סוף.
זמן לחילופי מתנות, והידידה הסטרייטית ממשיכה לצעוד עם מתן עד לאובג'קשן הנכסף. מה שמתחיל במתנת "חתונמי" מעליבה קלאסית לגיא - עציץ מבית ההורים - משתפר עם תוספת של שני בקבוקי נגרוני והודאה חיננית על כישלון בוטני שמסבירה את הבחירה הראשונה. בתמורה מקבל מתן מצלמת פולארויד, חלומה של כל נערת תיכון מאוהבת, ולוח עם אטבים כדי להשלים את חלום הנעורים הגנוז. סטרייטים, נא ללמוד.
ערב החתונה כבר כאן, וכיוון שגם הורים של גייז הם כאמור הורים, המשפחות מתאספות לליקוט מידע גנטי ותכנון ולד. לאור הנתונים הם מסכמים שלזוג הזה יוולדו ילדים גבוהים, מניחים לזוטות כמו תנאי הרבייה האנושית.
בקרב חברי החתן והחתן עולים כבר לחשושים על היכרות מוקדמת ביניהם, סיטואציה בלתי נמנעת כשמדברים על שני גייז בתל אביב. הם צועדים לחופה זה כנגד זה, ככל הנראה כדי להימנע משאלת "מי האקטיבי". יאמר לזכות חתונמי, שלהבדיל ממקרה "מידה 44", בפרק הזה נזהרו מקלישאות ונהגו בנושא ברגישות מרבית וללא הדגשה מיותרת של חריגות המתחתנים. היו לנו קצת סיפורי יציאה מהארון, וזהו - אלה שני אנשים שבאים בברית נישואין. או סוג של אחת כזאת.
ברחבי הרשת ביקרו להט"בים רבים את הבחירה בגייז הכי "סטרייטים" בנמצא. בתור סטרייטית קטונתי, אבל אני דווקא מתרשמת מהבחירה לטובה. על המסך הישראלי ראינו בשנים האחרונות די ייצוגים מוחצנים וגרנדיוזיים של הקהילה, ביניהם טום באום, דרור קונטנטו ומיכאל בן דוד שאף כמעט ייצג אותנו בכמעט כבוד באירוויזיון. כולם מקסימים במידות משתנות וכבודם במקומם מונח.
לצדם קיימים גם גייז בעלי נראות הטרו-נורמטיבית, מה שזה לא אומר, וגם להם יש מקום וזכות ביטוי. ייצוגים של קהילות מוצלחים ככל שהם מגוונים יותר, וככל שהם מגוונים יותר, בכוחם לשבור סטריאוטיפים. יותר מזה, סביר להניח שבחירה בשתי דמויות אקסצנטריות יותר הייתה גוררת בדיוק את הביקורת ההפוכה.
בחזרה לזוג הנשוי. גיא דווקא שמח בפגישה עם פנים מוכרות מהגריינדר, אבל מתן עוד לא נחת לקרקע ופיו פתוח מתמיד. כצפוי מהדינמיקה שצומחת ביניהם, מתגלה שמתן הוא זה שנדחה בעבר, כשחברים משותפים ניסו לשדך ביניהם. מתן קיבל בדיוק את הטריגר האחרון לחרדת הנטישה שלו, והוא עוד רגע מתעלף, אבל גיא מגיע בזמן כדי לרכך אותו עם נשקו הסודי - הנגרוני. נרשמת יד על ירך.
יש משהו מרגש ברגילות הזאת. ברגילות של הפחדים, של תגובות המשפחה ("נראה שיש כימיה"), בשיחות ההיכרות, אפילו בביטוי המטופש "אול אין" המשמש את מתן כמו את משתתפי התוכנית לדורותיהם ובשיר של עידן רייכל בכניסה לחופה. חתונמי באה להניח את הזוגיות ההומואית במיינסטרים, ובהתחשב בפסקה הראשונה, היא עדיין לא שם.
ערב החתונה הגיע לסיומו, ובדרך למלון תוהה גיא למה שידכו דווקא ביניהם. הוא כבר מזהה את המנגנון החרדתי של מתן שמתעורר בו עקב השאלה, ומיד מרגיע: "אתה מקסים בעיניי". לא, אתה. מחילופי הדברים במונית ניכר המפגש הנפיץ בין פחד מנטישה ופחד ממחויבות, אבל נכון לעכשיו, כמו שמסכם גיא, "פריטייל". הנסיך והנסיך פותחים כרטיסים לסיציליה, עונדים טבעות, משיקים כוסות יין - איזו נחת. חתונמי, אפשר לפרוש כאן, לפני שהכל יהרס?