שנתיים של מציאות בעתיד אפוקליפטי של מגפה קטלנית הביאו את סדרת האנתולוגיה המונפשת של נטפליקס, "אהבה, מוות ורובוטים" להפוך פסימית וקודרת יותר מבעבר. הסדרה, שמעולם לא חסכה מאיתנו דם ואיברים פנימיים, בוחנת כעת את גבולות הזוועה ויוצרת מחזה שלא יתאים לבעלי לב רך. באופן כללי, העונה השלישית של "אהבה, מוות ורובוטים" מתמקדת הרבה יותר במוות והרבה פחות באהבה.
בחלק גדול מתשעת הפרקים החדשים, שכדרכם מבוססים על סיפורי מד"ב ופנטזיה קיימים, האלימות מצליחה לשמש כלי להעברת רעיונות, תמות ושאלות פילוסופיות, אך לעיתים היא מרגישה סתמית ולא נחוצה. פרק כמו "יחידת חיסול, לחסל", על יחידת לוחמי עילית שנתקלים ביצור כלאיים מוזר, מציג כמויות דם בצורה שמרגישה חסרת מטרה. "העכברושים של מייסון", על איכר שמנסה להיפטר מהמוני העכברושים באסם שלו, גם הוא לא מצטיין. אם יש בו רצון להביא אמירה על אכזריותה של המלחמה, הוא נעלם בין הררי גופות העכברים המבותרות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אבל ברוב המקרים, המקוריות והחן מרוממים את "אהבה, מוות ורובוטים". "ליל המתים הקטנים", שנאמן לתיאורו בנטפליקס ומציג את האפוקליפסה הכי חמודה שתראו, ואף מצליח לייצר מעט פרספקטיבה ולהראות את מזעריותה של האנושות בקנה המידה של היקום האינסופי. כך גם "במעבה האדמה" (בתרגום ישיר: "הקבור בהיכלים קעורים"), שנותן טעימה מהיקום המיתולוגי המסויט של סופר האימה ה"פ לאבקראפט.
בגזרת הרובוטים בולטת חזרתם של שלושת הרובוטים מהעונה הראשונה, הפעם עם סאטירה נושכת על הבדלי המעמדות. השלושה חוקרים מעמדות סוציו-אקונומיים שונים, בודקים כיצד התמודד כל אחד מהם עם סוף העולם, ומעלים תמונות מוכרות כמו מיליארדרים שטסים לחלל (מישהו אמר איתן סטיביה?).
באשר לאהבה, כמה מהפרקים מציגים תשוקה או משיכה, אך היחיד שגרם לי לחוש את הרגש הטהור היה "פעימות ליבה של המכונה". הפרק, דווקא לא עוסק באהבה במובן הרומנטי אלא החברי, חוקר את בדידותו של האדם והרצון לחיבור עם נפש אחרת. את הנושאים האלו מציג הפרק, בצורה מקורית ומפתיעה, דרך טריפ סמים פסיכדלי על אחד מירחיו של צדק.
הסיפורים המוצלחים ביותר בעונה החדשה, מכל הסוגים, מובאים לנו הפעם מידי שניים מהבולטים שבכוחות היצירתיים של "אהבה, מוות ורובוטים" - כאלה שלא רק יודעים לייצר סיפורים אלימים נהדרים, אלא חשוב מכך, כיצד להשתמש באלימות ככלי עלילתי. אלברטו מיילגו, שהפרק הקודם שלו בסדרה, "העדה" מהעונה הראשונה, זכה במספר פרסי אמי (והוא עצמו אף זכה באוסקר על סרט אנימציה קצר), חוזר עם "איכר", או במקור "חיבארו" (עובד אדמה פורטוריקני). בסיפור הזה, שחותם את העונה, רוקדים סירנה ואביר חירש מחול של תשוקה, חמדנות וטרגדיה. הדם ב"איכר" לא סתמי אלא מחובר ישירות לתמות הרגשיות בפרק. כך למשל, בשיאו הרגשי של הסיפור, נצבע אגם שלם בדם אדום. כמו כן, הפרק משתמש באנימציה בצורה מופתית, המשווה לגברים הנמשכים אל הסירנה מראה של בובות חוטים, ולסירנה עצמה מראה של רקדנית מכושפת.
דיוויד פינצ'ר, יוצר "אהבה, מוות ורובוטים" לצד טים מילר, מביים בה לראשונה פרק בעצמו (ומגשים סוף סוף את חלומו לביים אנימציה) - "מסע קשוח", מעשה צוות של יורדי ים עומד בפני דילמה מוסרית. האלימות בפרק מעלה שאלות פילוסופיות על טבע האדם ועל טובת הכלל, ומצליחה לשקף תמונה מצמררת של רוע אנושי ותאוות כוח. בפרק בולטים גם האנימציה, המבוססת על לכידת תמונה, ועבודת הדיבוב המרהיבות.
בזמן שהוליווד ממשיכה במגמה המצערת של שחזור ומחזור חומרים, חוסר מקוריות ופחד מיצירות חדשות, "אהבה, מוות ורובוטים" היא משב רוח מרענן. מעצם היותה אסופת סיפורים היא לא תמיד קולעת למטרה ופרקיה משתנים באיכות, אבל בכל עונה מחדש מביאה הסדרה יצירתיות שופעת, מקוריות, ניסיוניות ויזואלית, ודרכים חדשות לספר סיפורים. הפרקים החדשים הם כנראה היבול המובחר ביותר שלה עד כה.