עבר כמעט חודש מאז כתבתי על "העשירים החדשים", סרטה של שי-לי שינדלר שעסק בשכבה הסוציו אקונומית ההולכת וגדלה - מתעשרי תעשיית ההייטק בישראל. למרות שבמדינתנו חודש הוא פרק זמן ששקול לנצח וחצי (רק נסו להיזכר כמה פעמים כבר שמענו שהולכים לבחירות מאז), נדמה שהשיח סביב הסרט בפרט ועשירי ההייטק בכלל לא שכך. בין אם מדובר בכתבות על "התפוצצות בועת ההייטק" או קפיצת מחירי הנדל"ן (שגם בה מאשימים הכלכלנים את "העשירים החדשים"), הדיבור סביב כסף רק הולך וגדל. התגובות לסרט של שינלדר ואליה עצמה, היו קשות ונעו בין מיזוגניה (היא הרי רק אשתו של) לשנאת עשירים של ממש. במדינה בה הפערים הכלכליים רק הולכים וגדלים מדי שבוע, קשה לומר שזה הפתיע מישהו.
באותו האקלים ואפילו באותו גוף שידור (קשת 12) משודרת בימים אלה העונה השלישית של "הכרישים" (הגרסה המקומית לפורמט "Shark Tank") - וזוכה לשיח אחר לגמרי. בדומה ל"עשירים החדשים" גם כאן תראו אנשים שעשו הון עצום, רובם בהייטק (לפי הפתיח משתתפי התוכנית שווים יחד מיליארדי שקלים), אך הם לא גוררים שיח של שנאה, להיפך - מדובר בתוכנית שהפכה לאחת הצפיות המשפחתיות היותר כיפיות על המסך. הסיבות לכך רבות ותכף אפרט את חלקן, אבל גם אם תתרחקו מהאספקט הסוציו אקונומי, אפשר לקבוע שעונתה השלישית של "הכרישים" היא הגרסה הכי משוכללת, חכמה ומהנה שהייתה לה מאז שהגיעה למסך המקומי (לפני יותר מ-15 שנים על מסך ערוץ 10 הי"ד).
במובנים רבים יש משהו כמעט אנטי טלוויזיוני בפורמט של "הכרישים", מה שהופך את ההצלחה שלה למפתיעה עוד יותר. יושבים להם חמישה עשירים: דובי פרנסס (מבעלי קרן ההון-סיכון 'גרופ 11'), יסמין לוקץ' ("מהישראלים המשפיעים בעמק הסיליקון"), אורן דוברונסקי (משקיע סדרתי וממקימי Hotbar), זוהר לבקוביץ' (פרסומאי וממייסדי חברת אמובי) ואמיר איל (מבעלי קבוצת ההשקעות אינפיניטי), ומחליטים האם לשים כסף על מיזמים של אנשים כמוכם וכמוני, שאולי מקווים יום אחד לשבת בכיסא שלהם. אין כאן אפקטים מיוחדים, צילומי חוץ או תעודות זהות מרגשות, רק פרזנטציות מדוברות עם מצגות פאוור פוינט על טלוויזית LCD. ברקע יושבים חבריהם של המתמודדים ומעודדים מול המסך ("אין, היא תמיד הייתה גאון"). אמ;לק - רובן המוחלט של הפרזנטציות מסתיימות במפח נפש ומתרסקות בעוצמה אל שובר הגלים של הפריים טיים. אבל (וזה אבל גדול), כאשר מישהו מצליח לחדור את מעטה הציניות של החמישייה ולקבל כמה ג'ובות מהונם העצום, הצופה בבית מתמלא באושר כאילו קבוצת הכדורגל האהובה עליו זכתה באליפות.
וכאן אחזור שוב אל השיח סביב "שנאת עשירים בישראל - כן או לא", שהתחדש סביב סרטה של שינדלר והסתיים שוב ללא מסקנות חותכות. קחו את זוהר לבקוביץ', למשל - הבאד גאי הגדול של "הכרישים", מי שנראה שיש משהו כמעט סדיסטי בדרך שבה הוא מנפץ את חלומותיהם של אנשים שבאים אליו עם מיזם מדהים למטענים שיתופיים ("עשיתי את זה כבר בסין ואתם הבאתם את המוצר הלא נכון", הוא נוזף עם חיוך קל). חיפוש שמו ברשתות החברתיות לא יעלה פוסטים זועמים ונוטפי שנאה, ונראה שהצופה הישראלי אפילו מחבב את הבוטות שלו. כמו מ"פ אגדי בצבא שיודע טוב מכם. כן, לבקוביץ' הוא איש עשיר מאוד. ההבדל הוא של"כרישים" אין שום צורך להתנצל על הכסף שלהם, גם אם כמו במקרה של לוקץ', בתה של הישראלית העשירה בעולם - ד"ר מרים אדלסון, היא לא באמת הייתה צריכה לבנות את עצמה מאפס (מה שלא מבטל את ההישגים אליהם הגיעה בעצמה).
"הכרישים" היא חגיגה של תרבות קפיטליסטית, והיא עובדת נהדר כי היא משודרת בערוץ הכי קפיטליסטי ולרגע לא חושבת להתנצל על כך. לפרקים היא מרגישה כמו גרסת המחזמר של שיחות "תראו, תראו, יום אחד אני אעשה את המכה הגדולה" שרובינו מנהלים עם חברים רגע לפני שאנחנו חוזרים לשיחה מהבנקאי שלנו ובודקים אם אפשר לעשות משהו עם ההלוואה שלקחנו. לצד הכרישים שוחים דגיגים קטנים שמנסים לא להיסחף עם הזרם עמוק לתוך מלתעותיהם, כאשר מדי פעם מתגנב לו איזה דגיגון אמביציוזי עם סיפור מרגש ממש, כמו זה של היזם שהופיע אתמול בתוכנית וחולם להקים מוקד ביטחון שימנע מקרים של התעללויות בגני ילדים. קשה לומר אם ההתרגשות של הכרישים מסיפורים מסוג זה היא אמיתית או רק הצגה בשביל המצלמות אבל בסופו של דבר כסף בא וכסף הולך ולפחות לשעה אחת בפריים טיים, אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מהשיח סביבו שעובר לידינו ולא מעלינו. ההרגשה הזאת היא כמובן אשליה מוחלטת אבל לפעמים פנטזיה טובה היא כל מה שצריך.