"אחרי שצפתה בסרט, האלמנה של אלביס אמרה לי את הדבר הכי מרגש ששמעתי בחיים"

רגע לפני סיומו, פסטיבל קאן הציג את הסרט הטרי והמדובר על אלביס פרסלי. התוצאה מושקעת ומקיפה, אבל גם שטחית וצעקנית. את הבמאי באז לורמן, הביקורת הזו לא מעניינת - "פרסיליה פרסלי התרגשה מהסרט, וזה כל מה שחשוב לי". וגם: הסרט האיראני שהתגלה כיצירת מופת

אבנר שביט, קאן
27/05/2022
טריילר הסרט "אלביס" (טוליפ מדיה)

ההצלחה הענקית של "רפסודיה בוהמית" נתנה את האות לגל של ביוגרפיות קולנועיות על אלילים מוזיקליים - למשל "ריספקט" על אריתה פרנקלין ו"רוקטמן" על אלטון ג'ון, שערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל קאן לפני שלוש שנים. כעת מגיע גם "אלביס", שזכה שלשום (רביעי) אף הוא לפרמיירה בריביירה.

הסרט, מן הסתם, עוסק באלביס פרסלי, שבאחת הסצינות מנבא במלנכוליה כי לא ישאיר מאחוריו שום מורשת. זו כמובן התגלתה כנבואה שגויה, בלשון המעטה. המוזיקאי פורץ הדרך הותיר אחריו מורשת עצומה, יוצאת דופן ונצחית, שבין השאר גם השפיעה רבות על הקולנוע.

היו כבר שלל סרטים שעסקו באלביס, במורשת שלו, במעריציו ובחקייניו - וגם בו עצמו, למשל סרט נשכח למדי משלהי שנות השבעים, בו קורט ראסל גילם אותו. "אלביס", שמתפרש על פני 140 דקות, הוא הביוגרפיה הקולנועית המקיפה והבומבסטית עד כה של המוזיקאי. עומד מאחוריה באז לורמן, הבמאי שחתום על שלל יצירות גרנדיוזיות, בהן "מולן רוז''" ולאחרונה "גטסבי הגדול". בתפקיד הראשי מככב אוסטין באטלר, במה שאמור להיות תפקיד הפריצה שלו, ובצידו טום הנקס כקולונל פארקר, האמרגן הנכלולי של המוזיקאי.

הסרט יעלה לאקרנים ברחבי העולם וגם בארץ בשלהי יוני. נחכה עם הביקורת המלאה עד אז, ונסתפק בינתיים בכמה רשמים קצרים.

עוד בוואלה!

"שירין אבו עאקלה נרצחה. ההקרנה בקאן מוקדשת לה"

לכתבה המלאה
מתוך הסרט "אלביס". טוליפ מדיה,
הסרט הכי מקיף שנעשה על דמותו. מתוך "אלביס"(צילום: טוליפ מדיה)

הסרט סוקר את חייו של אלביס מלידתו ועד מותו, אבל לאורך כל קו הזמן נשאר ממוקד סביב כמה צירים. ציר אחד הוא פוליטי-חברתי-תרבותי - התסריט מציג את פועלו של האליל המוזיקלי בהקשר של מלחמת התרבות בארצות הברית ושל המאבק למען זכויות האזרח. הוא מתאר כיצד הגבר הלבן הזה גדל על ברכי מוזיקת הגוספל השחורה והביאה אותה למיינסטרים ואיך שקשוקי הברכיים שלו בעטו בתחת של אמריקה השמרנית, וכל זה על רקע הטלטלות ההיסטוריות מסביבו.

בסצינה אחת, אלביס מוחה באוזני פרקר על כך שהם לא הגיבו לרצח של מרטין לותר קינג. בסצינה אחרת, הסרט דוחס יחדיו את ההתנקשות ברוברט קנדי, הרצח של שרון טייט והאסון בהופעה של הרולינג סטונס. כל זה מוסיף לתוצאה קצת עוקץ ועניין, אבל בסופו של דבר היא נותרת די שטחית.

נוסף לכך, לא פחות מאשר שזה סרט על אלביס, זה סרט על האמרגן שלו, תחמן שתימרן את בן טיפוחיו כדי להפיק ממנו כמה שיותר ביצי זהב. בגלל הליהוק של שחקן סימפטי כמו טום הנקס, היתה בי ציפייה שלורמן יבנה את האמרגן כדמות מורכבת ואולי אפילו ינסה להבין אותה, אבל לא כך. הקולונל ניצב כארכי-נבל של הסרט.

לאחר ההקרנה התקיימה בריביירה מסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט, שהתנהלה בפני אולם מלא עד אפס מקום בעיתונאים מרחבי העולם. הנקס נשאל על כך שהליהוק שלו חורג מן התפקידים מעוררי האהדה שהוא מגלם בדרך כלל, וענה בלבביות האופיינית לו.

"פרקר היה אדם מקסים, שהאיר כל חדר אליו נכנס", אמר השחקן. "הוא הביא עמו הרבה שמחה, וגם קצת הונאה. כמות הדרכים בהן עשק את האנשים מסביבו היתה פשוט מדהימה".

"לא עניין אותי לשחק איש רע סטייל סרטי ג'יימס בונד, כזה שבא ואומר 'מר בונד, לפני שאני הורג אותך, אתה רוצה לעשות סיבוב בבית?'", הוסיף הנקס לקול הצחוק של המתגלגל של הקהל. "זה בסדר, אני מבין את הסגנון הזה, אבל הוא לא התאים פה. מה שעניין אותי בדמות זה דבר אחר: פרקר הבין שאלביס הוא כישרון חד-פעמי, ושיש לו הזדמנות להפוך אותו לכוח תרבותי. הוא קלט את זה בפעם הראשונה שראה איזה אימפקט יש לאלביס על הקהל. הוא הבין שאלביס הוא הפרי האסור, ושהוא יכול לעשות הרבה כסף מהפרי האסור הזה".

עוד בוואלה!

היה שווה לחכות לו: הסרט הזה הולך להיות הלהיט הגדול של הקיץ

לכתבה המלאה
גרם לקהל להתפקע מצחוק. טום הנקס בקאן(צילום: GettyImages, ליונל האן)

באמצעות נקודת המבט של פרקר, הסרט מנסה גם לענות על השאלה שהעולם שואל כבר כחמישים שנה - מה הוביל למותו בטרם עת של האליל, בגיל 42. את התשובה נשאיר לכם לגלות בעצמכם בעוד כחודש. בינתיים, כדברי סיכום, אגיד שמבחינתי לפחות, "אלביס" הוא לא סרט מוצלח כל כך.

אלביס שר "Love My Tender". הסרט הזה עושה ההפך. אין בו טיפה של רכות. הוא כל הזמן לוחץ על כל הכפתורים בבת אחת. הכל בו צעקני וקופצני. כל העת הוא דוחס כמה שיותר פרטי עלילה, אזכורים והקשרים, כמו אדם שמנסה לדחוס לפה כמה חתיכות אוכל בבת אחת במקום ללעוס כל אחת בנפרד. הסרט הזה בולע, לא לועס, וככל שהוא מתפתח כך הוא גם נהיה יותר שטחי ויותר צפוי, ואלביס עוזב את הבניין רגע לפני שהבניין יקרוס מרוב קלישאות.

עד כה, רוב הביקורות על הסרט חיוביות יותר משלי, אבל לא יוצאות מגדרן. את לורמן, כך או כך, זה זה פחות מעניין. במסיבת העיתונאים הבהיר כי הוא מעדיף להשקיע את האנרגיות שלו במשפחתו של אלביס - אלמנתו פריסיליה פרסלי, בתו ליסה מארי פרסלי ונכדתו, השחקנית ריילי קיאו, שממש במקרה הציגה השנה בפסטיבל את סרטה הראשון כבמאית, "War Pony".

עוד בוואלה!

"שירין אבו עאקלה נרצחה. ההקרנה בקאן מוקדשת לה"

לכתבה המלאה
פרסיליה פרסלי (משמאל) עם אוליבייה די-יונג שמגלמת אותה בצעירותה בסרט(צילום: GettyImages, ליונל האן)

"אנשים ביקורתיים עושים את העבודה שלהם. חלקם טוב יותר, חלקם טוב פחות", אמר. "אני מעריך אותם, אם הם עושים שיעורי בית, אבל במקרה זה, שום ביקורת לא יכולה להיות חשובה יותר מזו של האישה שהיתה נשואה לאלביס. אני לא יכול לתאר כמה התרגשתי כשפרסיליה הלכה לראות את הסרט בפעם הראשונה".

"אחרי שפריסיליה סיימה לצפות בסרט, היא כתבה לי 'לא הייתי מוכנה לזה. אם אלביס היה בחיים, הוא היה מסתכל באוסטין באטלר שמשחק אותו ואומר לו - 'אתה אני'.

"פרסיליה אמרה לי את הדבר הכי מרגש ששמעתי בחיים - אלביס השאיר מאחוריו משפחה, ובזכות הסרט, עכשיו הם יוכלו להסתכל במשהו שמגלם בתוכו את האדם האמיתי שאלביס היה".

כפי שלורמן ציין, דעתה של פריסיליה פרסלי חשובה משלנו, אבל גם אני רוצה לציין משהו: גם אלמנתו של אלביס היא דמות בסרט, בגילומה של אוליבייה די-יונג, והיא דמות חלולה להחריד אפילו בסטנדרטיים השטחיים של הביוגרפיה הזו. בקיצור, הפסטיבל סביבה קצת מוגזם.

האם "אלביס" יגשים את התקוות שתולים בו וישחזר את ההישגים של "רפסודיה בוהמית"? קשה לי להאמין. מצד אחר, אני מי שכתבתי כי "רפסודיה בוהמית" הוא "סרט נשכח", וכולנו יודעים מה קרה, אז כנראה שהתחזיות שלי שוות לאלה של אלביס עצמו.

עוד בוואלה!

אוי אימא: זה כנראה הסרט הכי יהודי שאי פעם נעשה

לכתבה המלאה
העיקר שאהבה. פרסיליה פרסלי בקאן(צילום: GettyImages, פסקל לה סגרטן)

ואלביס לא לבד: הפסטיבל הציג בהקרנת בכורה עולמית גם סרט חדש על אודותיו של דיוויד בואי. גם הוא גרנדיוזי, גם הוא ארוך (140), אבל במקרה זה מדובר בפרויקט תיעודי.

הסרט נקרא "Moonage Daydream", כשם שירו של בואי, ועומד מאחוריו ברט מורגן, שכבר יצר בעבר דוקו על קורט קוביין. במקרה זה, התוצאה היא קולאז' אודיו-ויזואלי הכולל קטעים מהופעות חיות; דימויים הקשורים במקורות ההשראה של המוזיקאי, בתקופה שבה הוא חי ובמורשת שלו, ובעיקר הרבה קטעי ארכיון של ראיונות עמו, והקלטות בהן הוא מהרהר על חייו ופורש את משנתו.

מאכזב. מתוך "Moonage Daydream"(צילום: פסטיבל קאן)

חלילה לי מלעורר את חמתם של חסידי בואי, אבל לפחות לפי הקטעים שמורגן בחר, הוא היה הרבה דברים אבל לא הוגה רוח גדול, רהוט ומבריק. בשלב מסוים, האליל מסביר למה הוא סולד מפו הדוב, אבל במקרה הטוב אימרות השפר שלו נשמעות כאילו יצאו מהספר של א.א מילן. לפעמים זה אפילו מביך.

הפצצה האיראנית

ביום שבת, יגיע הפסטיבל לסיומו עם טקס חלוקת הפרסים בתחרות הרשמית. חבר השופטים בראשותו של השחקן הצרפתי היהודי ונסן לנדון יכריז על הזוכים בקטגוריות השונות, בראשן דקל הזהב.

הפייבוריט לזכייה נותר "משולש העצבות" של רובן אוסטלנד, אותו כבר סקרנו בתחילת השבוע, והגדרנו כמעין שילוב של "הלוטוס הלבן", "פרזיטים" ו"אבודים". זה סרט מצוין וראוי, אבל רגע לפני שהסתיימה התחרות, ראיתי בתחרות סרט טוב עוד יותר.

יצירת מופת. מתוך "Leila's Brothers"(צילום: פסטיבל קאן)

מדובר ב"Leila's Brothers", סרטו של הבמאי האיראני סעיד רוסטאי. הסרט נקרא בשם אישה איראנית, שאחיה עומדים בפני קריסה כלכלית. גם בגלל עסקאות מטופשות שעשו; גם בגלל ההחלטה של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין ולהטיל מחדש סנקציות על מדינתם, שמביאה לאינפלציה מסחררת; ובעיקר בגלל האגו של אבי המשפחה, שמעדיף להפקיר אותה ואת עתידה הכלכלי כדי שיוכל להגשים את חלומו ולשמש סנדק בחתונה של משפחה אחרת, אליה תמיד נשא את עיניו.

זה סרט מרגש, אבל לא סנטימנטלי. לגיבורה אין שום סנטימנטים כלפי אביה. היא מורדת בו ובפטריארכיה, אומרת לו את האמת בפרצוף וחותרת דרך הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". טהראני אלידוסטי, שכיכבה ב"הסוכן" זוכה האוסקר של אסגר פרהדי, פנומנלית בתפקיד הראשי, וכך גם שאר השחקנים.

הסרט נמשך כמעט שלוש שעות, אבל הזמן חולף ביעף. יש בו המון פטפטת, אבל שזורים בה משפטים עצובים ויפהפיים שכאילו נלקחו מתוך רומן רוסי קלאסי, למשל "כל העשירים מכירים זה את זה, וכל העניים מזהים זה את זה". בצד זאת, יש בו גם מבע קולנועי מרשים, שמגיע לשיאו בסצינת החתונה בה הדרמה המשפחתית מתוארת במלוא התנופה.

סגולה נוספת של הפנינה הזו: היא גם ממחישה עד כמה אנחנו והאיראנים דומים, שכן אפשר בקלות היה להעביר את ליילה, את האחים שלה ואת הצרות שלהם לכל עיר בישראל. רק שאם זה היה סרט ישראלי ולא איראני, הרי שבגלל העיסוק שלו בדרמה משפחתית סביב חתונה, היו מגדירים אותו אצלנו בגזענות אופיינית "סרט בורקס".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully