במוזיקה הישראלית יש מעט שירים אייקוניים כמו "סע לאט" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מ-1974. זה מין זרם מחשבות שרצות לכל הכיוונים תוך כדי נסיעה ארוכה, בין ההפסדים של הפועל תל אביב לשירים של הגשש. מדי פעם צצה בו עוד דמות חוץ מהדובר - "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות", ועוד כמה דברים.
צבי מהשיר הוא צבי שיסל, במאי, שחקן ומפיק, מאנשי "לול", ובמיתולוגיה של התרבות הישראלית הוא נודע בעיקר כאחד הלוויינים במערכת שחגה סביב אריק איינשטיין מסוף שנות ה-60 ואילך. שיסל לקח חלק בכמה קדנציות ובכל מיני תפקידים ביצירות מכוננות של הזמר הישראלי האהוב - בצדדים טכניים כאמרגן, מפיק, נהג ומנהל הצגה בימי אלבומיו המהפכניים משנות ה-70, אבל גם כמשתתף פעיל כשחקן ובמאי, למשל בסרטים כמו "כבלים" או בקלטות "כמו גדולים". בנפרד מאיינשטיין הוא היה חתום גם על הפקת "פסטיבל נואיבה", ובימוי של כמה סרטים שתפסו מקום בתולדות הבידור הישראלי, כמו גם של פרסומות רבות - אך נדמה שלפני הכול הוא מזוהה בעיקר מהשותפות ארוכת השנים עם איינשטיין.
כעת יוצא מה שבדיעבד הפך לסרט האחרון: "צבי אומר - שיסל ואיינשטיין", שעולה השבוע בהוט8, מין ביוגרפיה של החברות בין השניים, אפילוג לסצינה ולעיר שהיו ונעלמו, באמצעות שלל סרטונים ביתיים נדירים וקולאז' של חומרים אייקוניים מכל השנים. שיסל הלך לעולמו בזמן העבודה על הסרט, ומי שהשלים את המלאכה היו אלמנתו, העורכת נועה שיסל, ובנו דוד שהפיק. במובן הזה, זו גם אנדרטה קולנועית לשיסל עצמו.
בעוד מדף החומרים על אריק איינשטיין הולך ומתמלא, "צבי אומר" אמנם מגולל כרוניקה - אבל זהו סרט אישי הרבה יותר מאשר סרט ביוגרפי. אמנם הסיפור חלקי, וזה לא ממש מסע של חשבון נפש - להוציא רגע אחד קצרצר שבו שיסל מברך על מחיקת הציור המטריד מחוף "מציצים" - אלא הרהור ומקבץ של זכרונות, חלקם הפכו למוכרים בכל בית וחלקם פרטיים לגמרי, על כמה מהסמלים האהובים בתרבות הישראלית לדורותיה. והאמת, קשה שלא להתרגש.
אז מה כבר יכול הסרט להגיד על מה שנאמר עליו כל כך הרבה? לא מעט. קודם כל, זה סרט מצחיק בצורה בלתי רגילה - לא הדבר הראשון שעולה כשחושבים על סרט תיעודי. משלל סיבות, איינשטיין זכור, למרות מעמדו, דווקא כדמות ביישנית ונחבאת אל הכלים. כאן הוא נחשף משוחרר מתמיד, מתבדח בלי הפסקה. בקטעים אחרים, זהו שיסל עצמו מתפקע מצחוק. יש בזה משהו מרגש ומשמח, ולאורך רוב הסרט החיוך כמעט לא יורד מהפרצוף. יותר מכך - יש בזה משהו משחרר: בלי כובד ההיסטוריה, החשיבות הביקורתית והמטענים המוכרים, פשוט מתגלים אנשים מצחיקים מאוד. אפשר לראות ממש את הכיף שהוליד רגעים, שירים וסצינות שיקרים לרבים מאיתנו.
זה גם סרט שעוסק בפרידה ובזמנים המשתנים, ובעיקר בתל אביב שהייתה ואיננה. שוב ושוב נראים בחומרים הביתיים שיסל ואיינשטיין, סמלים תל אביביים, מסתובבים במה שנשאר מהעיר של ילדותם וצעירותם - וננטש או נהרס או זוהם. מהירקון דרך קולנוע אוריון ועד הצריף של אביגדור - מקומות שנכנסו בעצמם להיסטוריה של התרבות הישראלית. את העולם הזה החליפו מגדלים, רחובות סואנים ורשתות מסחריות - זו דרכו של עולם, אבל גם מטאפורה להזדקנות ולחילופי המגמות והכוחות התרבותיים. כאמור, המבט הזה לא ביקורתי כלפי הצדדים הפחות נעימים של אותו עולם שנעלם - אך אם משעים את הדרישה הזאת, אפשר להתמסר להתרפקות הזאת, שיש בה משהו מקסים ונוגע ללב.
שיסל עובר על כל הנקודות המרכזיות בשיתוף הפעולה שלו עם איינשטיין, וגם כמה אנקדוטות מרתקות על אחורי הקלעים של התקופה, עד למותו של האייקון. הוא לא יחדש הרבה מבחינת מידע למי שמכיר את התמונה הכללית, אבל לנקודת המבט הייחודית ולהומור הפנימי הנחשף כאן אין תחליף. אפשר לסכם בכמה מילים: נדמה שזאת המחווה הכי יפה לאריק איינשטיין שנעשתה עד כה.